The sky fell a long time ago השמיים נפלו מזמן – סקייפול

Let’s get the obvious out of the way.

Yeah, I did enjoy the movie. No, I won’t see it again.

Unlike books, some movies are worth seeing only once. The added value of observing with prior knowledge goes amiss in this case. Skyfall is too depressing to re watch but light enough to recommend without prejudice. Go see it.

The movie feels like the closing installment. Bond is losing his physical attributes (he get’s shot at the opening scene), his gun misses (erectile dysfunction, anyone?), he blows up his paternal house estate (which was sold to an American! from Idaho!) and even get’s the Aston Martin DB5 blown up. The MI6 headquarters is hacked, penetrated, blown-up, driven underground, hacked again, breached. A governmental hearing is attacked and several underground trains (subway means something else in the UK) crash. It seemed that even Kate Middleton pregnancy would prove to be sired by terrorists. London bridge is falling down…

It would seem that the franchise has matured, the boyish charm has given way to middle age compromise. He can still shag a woman half his age, but it’s business  she’s the bad guys. Oh, and the bad guy makes a homosexual innuendo and Bond retorts, oh my.

But why bother with the new villain? we’ll take Javier Bardem (no country for old agents…) and die him blonde, enjoyed the pun? The problem with the world now is that arch-villains are so strong, so fearsome – you dare not make a movie against them, let alone a Bond. Britain is still reeling from the 7.7. bombs, it seems – and no one dares to blame HSBC.

The lack of gadgets made it more fun, it seems. but the anti-technology theme is ridiculous. A back lash is understandable, but don’t overdue it. And the women (Girls seems not appropriate anymore, good riddance) have no sparks with good old Craig. But they are still stunningly beautiful.

Oh, who am I kidding, I’m gonna see it again.

בואו נגמור עם המובן מאליו

כן נהניתי מהסרט, לא, אני לא אראה אותו שוב

 (שלא כמו ספרים, יש סרטים ששווה לראות רק פעם אחת. הערך המוסף של צפייה מיודעת קצת מפוספס במקרה דנן. סקייפול (לעזעזל, גורי לא יוצא לי מהראש

מדכא מכדי לצפות שנית אך קליל דיו להמלצה ללא דעות קדומות. לכו לראות

הסרט מרגיש כאילו הסדרה נגמרת. בונד מאבד מיכולותיו הפיזיות (הוא נורה בסצנת הפתיחה), האקדח שלו מחטיא (ויאגרה, מישהו?), הוא מפוצץ את אחוזת אבותיו (שנמכרה לאמריקנים! מאידהו!) ואפילו מביא את האוסטון מרטין דיבי חמש לכדי חורבן. מפקדת אמ-אי-שש נפרצת, נחדרת, ממוגרת, מוברחת מתחת לאדמה, נפרצת שוב, נבקעת. שימוע ממשלתי מותקף וכמה רכבות תחתיות מתרסקות. נראה שאפילו העובר של קייט מידלטון עוד יתברר שהוזרע על ידי טרוריסטים. גשר לונדון מתרסק, מיי פייר ליידי

הסדרה התבגרה לבסוף, הקסם הנעריהוחלף בפשרות גיל העמידה, הוא עדיין משגל נשים במחצית מגילו, אבל זה הביזנס, היא של הבחור הרע. והבחור הרע רומז על מגע הומוסקסואלי ובונד משיב לו, אוי לי

ולמה להתעסק עם רק חדש? נקח את חוואיר ברדם (ארץ קשוחה לסוכנים מזדקנים) ונצבע אותו בבלונד. הארכי פושעים של העולם היום הם כה חזקים וכה מפחידים – שאיש אינו מעיז להציג סרטים נגדם, בטח שלא בונד. בריטניה עדיין מזועזעת מהפצצות באוטובוסים  ובתחתית – ואף אחד לא תובע את הבנקים הגדולים

העדר הגאד’טים רק הפך את הסרט למהנה, כך נדמה. אבל הנימה האנטי טכנולוגית היא מגוחכת. תגובת הנגד מובנת, אך מוגזמת. והנשים (לא עוד נערות, וטוב שכך) לא עוד מתפרקות מול מגעו המסוקס של קרייג הזקן. אבל הן עדיין יפות עד להכאיב

על מי אני עובד, אני אראה אותו שוב

The New Republican הרפובליקאי החדש

I’m suppose to stick to my own country coming elections (tomorrow).

Yet I’m fascinated by American politics. Although the elections are over, the political arena is boiling hot. Throughout the last term and the sizzling campaign (and somewhat boring elections) – I kept a watch over the issues, the manners and personas that were featured.
As an avid “Daily Show” and “Colbert” fan, I was swayed toward the democrats. The republicans were portrayed (and apart from very specific cases, still are) as raving mad tea party advocates, with very old agendas about gays, abortion and (the current issue) gun control.
Recently, I felt that the republican agenda has been hijacked. The millionaires that back up the republican campaigns made the republican spokespeople and Fox News presenters stick to the talking sheet, and completely missing out the real agenda. Freedom.
The republican party was supposed to represent the legitimate resentment of Americans toward the federal government. The only republican nominee that said anything about it was Ron Paul, and nobody listened to what he had to say.
The government is not after your guns, abortion IS freedom and gays can be republicans as well. But the government IS after the American REAL freedoms: speech, from tyranny, to live even if you are against the government and off US soil, to have your emails and phone calls go untapped.
The fact that HSBC executive can actively assist terror and US enemies and go unpunished – is a cause for outrage – but republican representatives are pro-corporations and the administration is democrat – so nobody cares?
Speaking about things that are not important is done on the expense of speaking of what is important. The attention and effort of many people who feel that something is wrong but know not how to articulate it, is stolen by the corporations (nay “people”).

But what do I care? because the lack of freedom is contagious. and Israel gets pneumonia when the US sneezes.

אני אמור לדבוק בבחירות הקרובות בישראל (מחר)

אבל אני מרותק לפוליטיקה האמריקנית. למרות שהבחירות כבר חלפו, הזירה הפוליטית רותחת. לאורך כל הקדנציה הקודמת ומסעות הבחירות הרותחים (והבחירות המשעממות קמעה) – השגחתי בנושאים, האופן שבו בוטאו והאישיויות שהוצגו.
כחובב “דיילי שואו” ו”קולברט”, הייתי מוטה מאד לדמוקרטים. הרפובליקנים הוצגו (ופרט למקרים נדירים, עדיין מוצגים) כתומכי “מסיבת התה” המוטרפת, עם סדר יום מיושן לגמרי: זכויות גאים, הפלות ו(הנושא העכשווי) בקרה על נשק.
לאחרונה, החלתי לחוש שסדר היום הרפובליקני נחטף. המליונרים שתומכים בקמפיינים של המועמדים הרפובליקנים גרמו לדוברים ולמגישים של פוקס ניוז להצמד לדף המסרים, ולהחמיץ לחלוטין את סדר היום האמיתי.
חרות.
המפלגה הרפובליקנית אמורה לייצג את ההתנגדות הלגיטימית של אמריקנים לממשלה הפדרלית. מועמד הנשיאות היחידי שאמר על זה משהו היה רון פול, ואף אחד לא שמע מה שהיה לו להגיד.
הממשל לא בא בעקבות הרובים שלכם, הפלה היא חרות ויש הומואים רפובליקנים. אך הממשל בהחלט רודף את החופש האמיתי : חופש הדיבור, החופש
מעריצות, לחיות גם אם אתה נגד הממשל ולא נמצא על אדמת ארה”ב, לנהל שיחות ומיילים בלי שיצותתו לך
HSBCהעובדה שבכירים ב
יכולים לסייע באופן פעיל לטרוריסטים ואויביב המדינה – ולצאת ללא עונש – היא מעוררת זעם – אך הנציגות הרפובליקנית היא פרו-תאגידית והממשל דמוקרטי – ?אז לאיש לא אכפת
לדבר על משהו תמיד בא על חשבון דיבור על משהו אחר וחשוב. תשומת הלב והמאמץ של אנשים רבים שחשים שמשהו שגוי אך לא מסוגלים להמשיג זאת – נשדדים על ידי תאגידים (לא אנשים)

אבל למה זה אכפת לי? כי אבדן החופש הוא מדבק. ישראל מקבלת שחפת כשארצות הברית מתעטשת

Why people celebrate birthdays למה אנשים חוגגים ימי הולדת

I have a friend

My friend told me, a long time ago, that birthdays are to lighten the hearts of people as they are getting old. Children, see it as an opportunity to get attention and gifts – but they don’t understand it, really, until they are no longer children. I fully understand now my friends old comment. A week ago, my depression became vivid as it resulted in an actual pain in the middle of my chest. It became more and more aggressive as the days grew near, and surprisingly, it became lighter as my 41st birthdays came and gone.

It’s my party and I’ll cry if I want to, I guess. And one can easily add some extrinsic reasons: I’m still unemployed, and each rejection makes one bitter (one MUST avoid bitterness in interviews), The Israeli economy is about to join the rest of the world (We just “found out” that we have doubled the deficit), and we face another term of right-wing fanatics, religious racists and neo-liberal “love thy rich” economic  assholes.

Well, a minor consolation, it could get worse.

יש לי חבר

חברי הסביר לי, לפני זמן רב, שימי הולדת נועדו להקל את העצב הנובע מהזקנה המתקרבת. ילדים, רואים זאת כהזדמנות לתשומת לב ומתנות – אך הם אינם מבינים, באמת, עד שאינם ילדים יותר. כעת, אני מבין לחלוטין את ההערה הישנה הזו. לפני שבוע, הפך הדכאון למוחשי יותר ככאב ממשי בחזה. הוא הפך אלים יותר ויותר כשהימים נקפו, והוקל במפתיע כשיום הולדתי הארבעים ואחת בא וחלף

זו המסיבה שלי ואני אבכה אם בא לי, אני מניח. ואפשר גם להביא סיבות רבות מן החוץ: אני עדיין מובטל, וכל דחייה הופכת אותי מריר יותר (ואל לו לאדם להיות מריר בראיון עבודה), הכלכלה בישראל עומדת להצטרף לאחיותיה בעולם (רק עכשיו “גילינו” כי הגרעון כפול משחשבנו), ואנו עומדים בפתחה של כהונה נוספת של ימניים מטורפים, גזענים דתיים וחארות נאו-ליברליות שאוהבים טייקונים

נחמה פורתא – זה יכול להיות יותר גרוע

Killing them softly

Just saw a great movie.

Not much of a plot, way to many obvious news clips in the middle. But the acting, wow, the acting! A brilliant cast if I ever saw one.

The deprivation of the american back yard (filmed  in Louisiana), The humanity of it all, and Gandolfini – it’s a masterpiece. The photography in particular.

I guess the director wanted to say something about capitalism (“America…It’s not a country, it’s a business”), but it feels like a lament.

.ראיתי עכשיו סרט נהדר

.העלילה לא משהו, הרבה יותר מדי קטעי חדשות מובנים מאליהם. אבל המשחק, ואוו, המשחק! קאסט מבריק

  הניוול של החצר האחורית של אמריקה (צולם בלואיזיאנה), האנושיות שמופיעה בכל וגנדולפיני – זו יצירת מופת, במיוחד הצילום המושקע

.אני מניח כי הבמאי רצה לומר משהו על קפיטליזם (“אמריקה…זו לא מדינה, זה עסק”), אבל זה הרגיש כמו הספד

Dissipation vacation – נופש הפגה

Got a gift from the Israeli MOD. A vacation in an army resort, by the sea.

The concept was a vacation to dissipate the stressful conditions we had at the last nano-war. We were with many from the kibbutz (Gevim) and another kibbutz (Erez). Since it’s free, I’m unemployed, and the children were supposed to be occupied – it sounded like a good idea.

Did not work out the blues though. I felt guilty (Sderot people did not get a MOD funded vacation… Not to mention Gaza children, who would be, well, for a lack of a better word – overblown). The wife was on edge, sensing my uneasiness and retorting with irritated hostility.

I wonder what part of me dissipated.

קיבלנו מתנה ממשרד הביטחון, חופשה בכפר נופש צבאי, מול הים

.הרעיון הוא חופשה להפגת תנאי המתח שחווינו בנאנו-מלחמה האחרונה. היינו רבים מהקיבוץ (גבים) וקיבוץ נוסף (ארז). כיוון שזה בחינם, אני מובטל, והילדים יהיו מועסקים – זה נשמע כמו רעיון טוב

.זה לא ממש גירש הבעסה. אני מרגיש אשמה (אנשים משדרות לא קיבלו חופשת הפגה ממשהב”ט…שלא לדבר על ילדי עזה שיהיו, בהעדר ביטוי טוב יותר, מתפוצצים מאושר). האשה הייתה מתוחה, חשה בחוסר הנוחות שלי ומגיבה בעוינות עצבנית

.אני תוהה איזה חלק בי התפוגג

The unemployment blues

I am a one in ten…” sang UB-40 many years ago, and I’m humming the tune more and more these days. Yet Reggae is not blues, and the past few weeks I definitely developing a bad case of blues. It took we several years of therapy to get over these spells of anxiety and depression (nothing clinical, I guess, yet a thorn in the side), and I tend to blame money, and its lack.

In my twenty something years of being an active member of the Israeli workforce, I’ve searched for a new Job about four times. In all those times, the search took several months, and was in vain. I always got a new job by a recommendation of a friend ,a colleague or an acquaintance. I’m afraid this round would not differ. Do I suck at interviews? Does my morbid obesity (a medical term, not a poetic statement) deflect all good intentions? Am I “too much” but “not enough”? Am I too fuzzy with my my eclectic CV?

Compared to my last unemployment season, I was able to carry myself better. But the facade is cracking. I’m getting the blues, I’m loosing my nerve, and (if one may draw another chromatic metaphor) going back to black

אני אחד מעשר…” כך שרו יו-בי40 לפני שנים הרבה, ואני מזמזם את הנעימה הזו יותר ויותר בימים האחרונים. אך רגאיי איננו בלוז, ובימים האחרונים אני מפתח, בוודאות, מקרה קשה של בלוז. נצרכו שנים של טיפול כדי להתגבר על אותן תקופות של חרדה ודכאון (שום דבר קליני, אני יודע, אבל עדיין מציק) ואני מאשים בכך את הכסף והעדרו

בעשרים ומשהו השנים של היותי חלק מכח העבודה הישראלי, חיפשתי עבודה ארבע פעמים. בכל אותן הפעמים, החיפוש ארך מספר חודשים והיה עקר. לעבודה החדשה הגעתי, תמיד, בהמלצה של חבר, עמית או מכר. חוששני שמהדורה זו אינה שונה. האם כשלתי בראיונות? האם משקל היתר שלי מסיט את כל הכוונות הטובות? אני “יותר מדי” אך “לא מספיק”? קורות חיי הנרחבים נראים מטושטשים מדי, תמהני

לעומת תקופת אבטלתי הקודמת, נשאתי עצמי ביתר כבוד. אך עתה גם מעטה זה נסדק. אני מאבד את שלוותי ובטחוני וחוזר אל הבלוז, או במטבע לשון צבעוני יותר: חוזר לשחור