The A.I.I.T experience חווית אהבת ישראל בטיוואן

It is hard to keep a cynical pose after encountering such selflessness.

I had the weirdest experience last week. A group of people from Taiwan, called the followers of Master Lin or “Love of Israel in Taiwan” – which phonetically spells “Ahavat Israel Be Taiwan”, comes to Israel to treat Jews. They use specialized tools (metal tubes in leather holders) which has herbal incense burning in them – turning them extremely hot. Theט press those tubes into ones body, to open up energy channels.

I felt uncomfortable for many reasons:

  1. They do it on their own – personal – expense. No charities, no rich donors, no payment. They accept simple little gifts – nothing fancy
  2. They treat only Jews. I asked the guy who spoke better english: “Would you treat the people in Gaza, our neighbors  which need this as much as us (if not so much more…)”? He answered that Master Lin, knows that only Jews can bring the messiah, and they treat Jews for the purpose of healing the world and bringing in the messiah
  3. They expect nothing in return – but your willingness to cry out loud “Massiah Boa!” (which means “Messiah, come!” – and they even add “please” – “Bevakasha”). As a relatively new – and a very warlike atheist, I felt very uneasy saying that. When I confessed my embarrassment – they assured me that by uttering the words, I’m changing my mode of thinking, and I need to say it out loud, keeping belief out of it.
  4. I was not sure it will actually do any good…Maybe even worsen things. I don’t really believe in Chakra healing. I came for my lower back pains – but they focused most of their attention to my ankles – which are chronically sore due to poor circulation.
  5. It REALLY hurt. They always asked if it is too hot, or the pressure too intense, but that region is very sensitive anyway – so I had to let it run it’s course (while I ran some curses under my breath)

But how can you fight such good will? No fanatic fanfare, no demands or scary tales, no religion per se’. So I said it. What harm will it do?

It is something like the Makuya, which I met twenty years ago while working in Orbotech. An intelligent, eloquent, witty Japanese – which unconditionally loves Israel, Jews and everything in it (food, the weather, the taxi drivers…). I have some funny story about it, but I’ll keep it to a happier post.

BTW

It seems that the only one reading these posts are automated websites that want increase my web traffic (or my girth, whatever fancies me at the moment). If I’m wrong, please comment.

קשה לשמור על עמדה צינית כשנפגשים עם חוסר אנוכיות שכזו

הייתה לי חוויה מוזרה בשבוע שעבר. קבוצת אנשים מטיוואן, נאמני מאסטר לין או “אהבת ישראל בטאיוואן“, מגיעים כל כמה חודשים לישראל לטפל ביהודים. הם משתמשים בכלים מיוחדים (שפופרות מתכת חלולות עם משטחי אחיזה מעור – שבהם בוערים מוטות קטורת עשבים עבים – ומחממים אותם . הם לוחצים את השפופרת לגוף, במטרה לפתוח ערוצי אנרגיה

הרגשתי אי-נוחות מסיבות רבות

א. הם עושים זאת על חשבונם – האישי. לא תרומות, לא עמותות, לא תורם עשיר וללא תשלום. הם מסכימים לקבל שי צנוע – אבל לא משהו גדול

ב. הם מטפלים רק ביהודים. שאלתי את הבחור שדיבר אנגלית טובה יותר: “האם תטפלו באנשים בעזה, השכנים שלנו שצריכים את זה כמונו (אם לא הרבה יותר…)? הוא ענה שמאסטר לין, יודע שרק יהודים יביאו את המשיח והקבוצה מטפלת ביהודים במטרה להבריא את העולם ולהביא את המשיח

ג. הם לא מצפים לתמורה – פרט להסכמתך לקרוא בקול “משיח בוא!” ואפילו מוסיפים בבקשה. כאטאיסט חדש וקצת לוחמני, אני חש אי נוחות לומר זאת. כשהתוודתי על מבוכתי – הם הרגיעוני שמספיק הביטוי בקול במו פיך – לשנות את התודעה – אני יכול להשאיר את האמונות בצד ורק לבטא בקול את רצוני בבוא המשיח

ד. אני לא הייתי בטוח שזה יעזור…אולי אפילו יזיק טיפה. אני לא ממש מאמין ברפואת צ’אקרות. באתי לטפל בגב התחתון – אך הם התמקדו בקרסוליים – שסובלים מבעיות בזרימת דם – ולכן רגישים וכואבים תמיד

ה. זה ממש כאב. הם ביקשו כל הזמן שאומר עם זה חם מדי או לוחץ מדי – אבל כל נגיעה באזור כואבת מאד – אז זרמתי עם זה (וקיללתי בלב)י

אך איך נלחמים ברצון טוב? לא טררם פאנאטיף שום דרישות או בפחדות, בלי דת כדת. אז אמרתי משיח בוא, למי זה מזיק

 – הם מזכירים במידת מה את כת המקויה, שפגשתי לפני עשרים שנה כשעבדתי באורבוטק. יפאני אינטיליגנטי, רהוט ושנון – שאוהב ללא תנאי את ישראל, יהודים והכל בפנים (האוכל, מזג האויר, נהגי המוניות…) יש לי סיפור מצחיק על זה – אבל אשמור אותו לפוסט מאושר יותר

אגב

נראה שהיחידים הקוראים את הפוסטים שלי הם אתרים אוטומטים המבקשים להגדיל לי את התעבורה (או את הפין, מה שבא). אם אני טועה, בבקשה כיתבו תגובה

The cobra in the sky הקוברה בשמיים

Today I made a record, rejected in 3 hours.

Well, I guess one cannot take the credit for a record made by someone else, yet I reclaim this as my own record. I posted for a job on 16:00, and got the rejection mail almost simultaneously with the “We are glad to accept your application…” mail. I know not what the rejection was about. Might be my place of residence.

I’m stuck with my firstborn daughter, soon to celebrate her 12th birthday (The Bat-Mitzvah) and down with the flu, which blundered most of the arrangements I’m supposed to make. Her beloved mother, sent me on a wild goose chase for her dental treatment (It was the wrong clinic, the appointment time was wrong, the yellow pages had the old address, and we were late – since the princess cannot dress herself).

And as the last rocket warning (a few nights ago at around 1:00 am) proved to be a false alarm, today we had a noisy sky. A joy to sore eyes, two cobra in a hold formation, hovering over the fields. And the obvious Hegelian paradox – They are fighting in my name, to protect me – and yet, I’m not sure they are doing it for the right reasons. I’m sure that their attack is going to spring the next round of violence. And the political desperation joins the occupational frustration in a harmonious wailing, I’ll end this post for today.

היום עשיתי שיא, דחייה תוך שלוש שעות

.טוב, אני מניח שאי-אפשר לקחת קרדיט על שיא שעשה מישהו אחר, עדיין אני אתבע זאת לעצמי. הגשתי הצעה בארבע אחה”צ, קיבלתי מייל דחייה כמעט באותו הזמן כמו המייל של “אנו שמחים לקבל את פנייתך…” אני לא יודע למה דחו. אולי מקום המגורים

אני תקוע עם הגדולה בבית, בקרוב בת-מצווש ומוכת שפעת, מה שמפריע לרוב הסידורים שאני אמור לעשות. אמה האהובה, שלחה אותי למרוץ מטורף וחסר תוחלת בנוגע למצבה השינני (מרפאה לא נכונה, זמן פגישה לא נכון, בדפי זהב הייתה הכתובת הקודמת ואחרנו כי הנסיכה לא יודעת למצוא בגדים בעצמה בארון)

 ובעוד התראת השווא האחרונה (לפני כמה לילות באחת בלילה) מהדהדת באזניים, יצאנו היום לשמיים רועשים. מזור לעיניים דוויות. שתי קוברות בעמדות המתנה, מרחפים ללא נוע מעל השדות. וכמובן, באותו פרדוקס הגליאני נדוש – הם נלחמים בשבילי, להגן עליי, אבל אני חושש שלא מהסיבות הנכונות. אני משוכנע שההתקפה שלהם תעיר עוד סיבוב של אלימות.  כשהייאוש הפוליטי והייאוש התעסוקתי מצטרפים ליללה הרמונית אחת, אני אסגור את הפוסט להיום