The cobra in the sky הקוברה בשמיים

Today I made a record, rejected in 3 hours.

Well, I guess one cannot take the credit for a record made by someone else, yet I reclaim this as my own record. I posted for a job on 16:00, and got the rejection mail almost simultaneously with the “We are glad to accept your application…” mail. I know not what the rejection was about. Might be my place of residence.

I’m stuck with my firstborn daughter, soon to celebrate her 12th birthday (The Bat-Mitzvah) and down with the flu, which blundered most of the arrangements I’m supposed to make. Her beloved mother, sent me on a wild goose chase for her dental treatment (It was the wrong clinic, the appointment time was wrong, the yellow pages had the old address, and we were late – since the princess cannot dress herself).

And as the last rocket warning (a few nights ago at around 1:00 am) proved to be a false alarm, today we had a noisy sky. A joy to sore eyes, two cobra in a hold formation, hovering over the fields. And the obvious Hegelian paradox – They are fighting in my name, to protect me – and yet, I’m not sure they are doing it for the right reasons. I’m sure that their attack is going to spring the next round of violence. And the political desperation joins the occupational frustration in a harmonious wailing, I’ll end this post for today.

היום עשיתי שיא, דחייה תוך שלוש שעות

.טוב, אני מניח שאי-אפשר לקחת קרדיט על שיא שעשה מישהו אחר, עדיין אני אתבע זאת לעצמי. הגשתי הצעה בארבע אחה”צ, קיבלתי מייל דחייה כמעט באותו הזמן כמו המייל של “אנו שמחים לקבל את פנייתך…” אני לא יודע למה דחו. אולי מקום המגורים

אני תקוע עם הגדולה בבית, בקרוב בת-מצווש ומוכת שפעת, מה שמפריע לרוב הסידורים שאני אמור לעשות. אמה האהובה, שלחה אותי למרוץ מטורף וחסר תוחלת בנוגע למצבה השינני (מרפאה לא נכונה, זמן פגישה לא נכון, בדפי זהב הייתה הכתובת הקודמת ואחרנו כי הנסיכה לא יודעת למצוא בגדים בעצמה בארון)

 ובעוד התראת השווא האחרונה (לפני כמה לילות באחת בלילה) מהדהדת באזניים, יצאנו היום לשמיים רועשים. מזור לעיניים דוויות. שתי קוברות בעמדות המתנה, מרחפים ללא נוע מעל השדות. וכמובן, באותו פרדוקס הגליאני נדוש – הם נלחמים בשבילי, להגן עליי, אבל אני חושש שלא מהסיבות הנכונות. אני משוכנע שההתקפה שלהם תעיר עוד סיבוב של אלימות.  כשהייאוש הפוליטי והייאוש התעסוקתי מצטרפים ליללה הרמונית אחת, אני אסגור את הפוסט להיום

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s