Demons שדים

Philip Pullman, in his trilogy His Dark materials, refers to the separation of a person from his Daemon, as a partial death. The Daemon in the trilogy refers to part of one psyche, or soul. It is not a mere chance that it is refereed to in such diabolic terms. This entity is our fundamental life force, it is animal – not unlike Pullman daemons. It is Anima, like Jung’s archetype. I have recently encountered my daemon in some uncomfortable ways. And as I learn the difference between the sub-conscious to the unconscious, I meet it more and more.

Hozier warned us all, In his Arsonists Lullaby:

When I was a child I heard voices,
Some would sing and some would scream,
You soon find you have few choices,
I learned the voices died with me

When I was a child I’d sit for hours,
Staring into open flame
Something in it had a power,
Could barely tear my eyes away.

Chorus:
All you have is your fire,
And the place you need to reach,
Don’t you ever tame your demons,
But always keep them on a leash.

When I was sixteen my senses fooled me
I thought gasoline was on my clothes
I knew that something would always rule me
I knew the scent was mine alone

All you have is your fire,
And the place you need to reach,
Don’t you ever tame your demons,
But always keep them on a leash.

When I was a man I thought it ended
When I knew love’s perfect ache,
But my peace has always depended,
On all the ashes in my wake.

How does one put a leash on one’s demon? How can I approach it, the rabid dog that it is, willing to tear my flesh, my eager, inflamed, dwindling flesh?

Ladies and gentlemen of the jury, exhibit number one is what the
seraphs, the misinformed, simple, noble-winged seraphs, envied. Look at this
tangle of thorns. (H. Hombert)

My daemon/demon has a name and a face, and a tangible existence in 3D space. Yet, he is unreachable as a toxin. And like a toxin, I have it in me, embedded like sin. My Father.

פיליפ פולמן, בסדרת הספרים “חומריו האפלים”  מתייחס להפרדה בין אדם לדמון שלו כמוות חלקי. הדמון בטרילוגיה הוא חלק מרוחו או נפשו של האדם. אין זה מקרה שהתייחסות זו היא שטנית משהו. היישות הזו היא כח החיים שלנו, היא חייתית, בדומה לדמונים של פולמן, היא האנימה, בדומה לארכטיפ של יונג. אני נתקל לאחרונה בדמון שלי, במספר תקריות לא נעימות. ובעודי עומד על ההבדל בין תת-מודע ללא מודע, אני נפגש בו יותר ויותר

הוזייר, הזהיר אותנו, בשיר הערש למצית

כשהייתי ילד, שמעתי קולות
לפעמים שרים, לפעמים צורחים
למדתי מהר שיש מעט ברירות
למדתי שהקולות גוועו בתוכי

כשהייתי ילד, הייתי יושב, שעות
מביט בלהבה הפתוחה
למשהו בתוכה היה הכח
רק בקושי יכולתי להתיק את המבט

האש שלך היא כל שיש לך
והמקום שאליו אתה צריך
לעולם על תאלף את השדים שלך
אך תמיד תשמור אותם קשורים

כשהייתי בן שש עשרה חושיי כיזבו בי
חשבתי שבגדיי ספוגים בנזין
ידעתי שמשהו תמיד ישלוט בי
ידעתי שרק אני מריח את האדים

אש שלך היא כל שיש לך
והמקום שאליו אתה צריך
לעולם על תאלף את השדים שלך
אך תמיד תשמור אותם קשורים

כשהייתי לגבר ישבתי כי נגמר
עת ידעתי את כאבה המושלם של אהבה
אך מנוחתי הייתה תמיד תלוייה
בכל האפר שהותרתי אחריי

איך קושרים את השד שלך? איך אגש אליו, אל מוכה הכלבת שהוא, התאב לקרוע בשרי מעלי? בשרי התאב, הדלוק, הכומש

גבירותי ורבותי המושבעים, מוצג מספר אחת הוא מה שהשרפים, המוטעים, הפשוטים ואצילי הכנפיים קינאו בו. הביטו בפקעת הקוצים הזו
ה. הומברט

לשדמון שלי יש שם ופנים וקיום מוחשי במרחב. ועדיין, הוא בלתי נגיש כרעלן וכמותו הוא מוטבע בתוכי כחטא. אבי

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s