We can never see past the choices we don’t understand. לעולם איננו יכולים לראות מעבר לבחירות שלנו שאיננו מבינים

This is a post I had not finished before the Belgium trip – and the massive change in my life. It looks like a different person said it.

 

The larva of the locust will spread their wings in a week or two.

By then, I’ll be on my way to spread my own wings, for six weeks. Away from home.

What were my choices in the matter? Did I made those choices? I feel that I am swept on a wave, without much control, like a Cork. Part of my defiance against belief was my will to loose the fear of this helplessness. Yes, I have no control – and I can live with the understanding that no one does. There is no big plan, no justice scales at the end. Yet the borrowing locust appear by the millions, stretching their wings.

My therapist said “There could be no love without God” and I’m fighting this notion out of my head for a long time. Not for finding what it means, but fighting what I want not to know. To not see past the choices.

I have suffered some narcissistic injury, so to speak, in the past few days. Although I know what triggers it, and I know where it stems out of, I can’t stop it from hurting. I am supposed to react with “Narcissistic Rage”, but I have no rage, I’m defeated. I want home. To a dark place of no memory, my only true home, oblivion.

Why was I hurt? we’ll the trigger was my dragging, nagging project, which I was sure I finished almost a month ago. The direct manager and the head of the company decided that it was not finished – due to design problems – and suggested I take a cut (a big cut) in my pay. The fact that something I did was not “GREAT!” is awful enough. but it’s not even that. The next blow was getting a critical review of my training, from people who have a fraction of my experience, and no – I don’t mean the client (That is legitimate). All of us, trainers, were suppose to note the good and bad parts  of each other trainers.I got many praises, yet, any criticism (even, and especially, the justified ones…) hurt like a stab.

But that person is gone. I’m now facing a 10 times worse stress. I’m a manager. The only job I did not want to do again. Bossing people, fighting political issues for narrow interests, and making decisions. Choices I do not understand.

 

Down in Brussels החולה הבלגי

Dear bot followers,

It’s been a long time since I’ve updated this blog, some of which is due to my lack of empathy to my non-human followers, some of it was due to the radical changes my job status was going through, but a large part was Pulmonary embolism. So there.

I was working in Belgium, training the european branch of Orbotech to work with the a new CRM (Customer Relationship Management) software. The training was not easy – mainly due to very active resistance of the employees to the new software – they feel it sucks. In comparison to the old software – which they were accustomed to (and built some nice software tools around it – to make it more palatable) – Now it’s all gone.

I was getting on top of things after three courses. Got the material down, got the people smiling, got good reviews. The only thing I could not make happen – was my fitness. I was feeling less fit by the day. On the second week (after a tour of old Brussels) I felt like a rug.

On a Friday, the situation was unbearable. My walk to the workplace (along the NATO building site) was a via dolorosa for real, every three steps I had to stop for a breathing session. I thought my juvenile asthma woke up from a 30 year slumber, or maybe just pneumonia. I reached the office a wreck. but the best was still ahead.

Walking back to the hotel was impossible. but even reaching the bus station was a task beyond my means as my vision blurred (like a migraine hase) from the center up. I was worried I would not see a car coming. I barely climb the bus, paid the annoying driver (who knew no english) someone picked the coins I dropped and gave me – I thanked him in a whisper – I could not move.

We reached the airport after a ride from hell (no available seats for me to gather breath reserves). I could not walk more than a meter at a time – and to reach my Hotel shuttle station – I had to cross a two lane bus road. I did it half running as I felt I’m going to fall in a few minutes. And then I sat. and waited.

Even sitting down was a problem – no oxygen was coming in, and I did not know how would I get up to the bus. I blessed the fact that the bus was not in a hurry, so I could rest somewhat. I should have been careful with my wishes, It was a five hour wait, in a biting cold drizzle, with a short sleeve shirt.

Finally it came. I nearly cried. I got up then down somehow. It took me 10 minutes to reach my room and get to bed. I hoped that sleep will make it better. It didn’t.

I contacted the insurance hotline. The girl there was courteous and smart – “Get an ambulance” – but I insisted to see a doctor. I still hoped it could be gone with a ventolin shot or a steroid. And not for the last time, I was wrong. The doctor came after three hours, I was on edge – packed my suitcase in a pace that would make a slow motion lookalike. Her verdict was short – “it’s not your lungs, it’s your heart. You need to be in a hospital”. I could not get the relation between my short breath and my heart. But I could not breathe anyway, and I did not trust my thinking. So an ambulance it was.

The Belgian bedside manners are superb. At least at Brussels Saint Luc . The doctors struggled with english, but unformed we on their every move. I got a blood clot travelling from my leg to my lungs – where my heart right chamber was working overtime to get some blood over the clot.

It was not over in a day, nor a week. I spent two weeks in the hospital, almost a week in intensive care. The training in europe fell on the overburdened shoulders of the local “jack of all trades” who was my focal point.

And the Cadet course, My salvation, my way out of the age trap of Hi-Tech, was lost. I missed the final selection process.

My wife and Brother came to aid me (I was thankful, of course, but I couldn’t help regretting letting it fall apart). Everyone was in an uproar – My mom, wife, my workplace, the entire Kibbutz, my friends.

It’s getting late, and I’ll post this without the finale or Hebrew version for now.

Back to waiting חזרה לציפייה

I did the evaluation center day yesterday. It wasn’t hard yet I feel I did not do so well, and completely missed the personal interview. The results will be sent on mid-July. Oh my lovely bot followers! keep your cold algorithm fingers crossed for me…

הייתי במרכז ההערכה אתמול. זה לא היה קשה, אך אינני חש בטוב לגבי ביצועי, ופיספסתי את הראיון האישי לגמרי. התוצאות ישלחו באמצע יולי. הו בוטים עוקבים יקרים שלי! החזיקו לי אצבעות אלגוריתם קרות

The fighting 22nd העשרים ושתיים הלוחמת

Everything narrows down to one date. May 22nd.

I got the results from the preliminary test. I passed. Now, I’m heading to more severe testing battery. In Jerusalem, from 08:30am to 18:00 (that’s 06:00pm). Group dynamics, role play and the rest of the metrics mambo… The path for the diplomatic core.

In the meanwhile I’m laboring at the new job. If I didn’t have the 22nd to drive my attention away I would have gone mad. Being back at the place I did so much to scrub off my memory – and soooo many people I knew at those times. It really hurts – but the soothing 22nd masks it all.

The locusts are back – It’s like a bad B-movie. The last swarm, which was stopped in our area (The western Negev) has spawned! it didn’t happen in known history, but it happened now… Near Nitzana, millions of locust larva creeped from the soil, and are stretching their new wings. Harvest is going double fast – You can hear the combines from early dawn to late dusk.

But everything crumbles to one, singular point. The 22nd.

 

הכל מצטמצם לתאריך אחד. העשרים ושתיים במאי

קיבלתי את התוצאות מהמבחנים הפסיכוטכניים. עברתי. עכשיו אני בדרכי לסוללת מבחנים חמורה יותר. ירושלים משמונה וחצי בבוקר לשש אחר הצהריים. דינמיקה קבוצתית, משחקי תפקידים ושאר הממבו למדידת האישיות…הדרך לליבה הדיפלומטית

בינתיים אני עמל בעבודה החדשה. אם לא היה לי את ה 22 למשוך את דעתי הרחק הייתי משתגע. חזרה במקום שכה עמלתי לקרצף מזכרוני – וכלכך הרבה אנשים שהכרתי אז. זה ממש כואב – אבל הכל ממוסך על ידי ה22

הארבה חוזר – כמו בסרט אימה זול. הנחיל האחרון, שנעצר באזורנו (נגב מערבי) השריץ! זה לא קרה עד כה מעולם – וזה קורה עכשיו. ליד ניצנה, מליוני זחלים בוקעים מהאדמה ומותחים כנפיים חדשות. הקציר מתבצע בשיא המהירות – אפשר לשמוע קומביינים מהשחר מוקדם עד לרדת החשכה.

ועדיין הכל קורס לנקודה יחידנית, העשרים ושתיים

Beaten by the path צועד בנתיב המוכה

On May 5th I’m back in the work circle

Yay.

It’s a three month thing. Six weeks of it abroad. And with Orbotech, of all employers. Orbotech, which laid me off after over a decade, A home turned to a bad memory, my first time as unemployed.

I’m still waiting on the Foreign Office Cadet Course results. Can’t be too optimistic  though. It’s a 1% chance, and my luck at odds is usually to loose (even with great odds). I’ll have to adapt to a new way of thinking, a new kind of work ethics, different goals. I should not think about it – but I can’t…

Another Family is crumbling down around us, a good friend of my wife told her partner (they never married)  that it’s the end. They failed to work with a counselor,  they cannot agree on nothing, and I see their daughters knowing what they know only in their subconscious – everything is about to change.

The gunships were hanging low in the sky again , I dare not hope it’ll go quietly.

בחמישי למאי אני חוזר למעגל העבודה

.יש

.זה קטע של שלושה חודשים, ששה מתוכם בחו”ל. עם אורבוטק, מכל המעסיקים. אורבוטק, שפיטרה אותי לאחר עשור כמעט, בית שהפך לזכרון מר, האבטלה הראשונה

אני עדיין ממתין לתוצאות קורס הקדטים של משרד החוץ. אסור לפתח ציפיות. זה סיכוי של אחוז אחד, והמזל שלי נוטה להפסדים גם בסיכויים טובים. עליי להסתגל לחשיבה חדשה, אתיקת עבודה חדשה, מטרות אחרות.אסור לחשוב על זה…אבל איני יכול שלא

עוד משפחה מתפוררת סביבנו, חברה טובה של אשתי הודיעה לבן זוגה (הם מעולם לא נשאו) שזה הסוף. הם לא הצליחו אצל מטפל זוגי, הם לא מסכימים על כלום ואני רואה את בנותיהם ויודע את מה שהן מרגישות בסף התודעה – הכל עומד להשתנות

המסק”רים תלויים נמוך בשמיים, שוב. אני לא מעז לקוות לשקט

After the locust אחרי הארבה

I did not write a post for some time now, as I got no actual responses (some bots were kind, in their own way). Yet, I got my courage up (after some sessions with my therapist), so here I am

We had a brief barrage of locust attacks, as the title suggests. The main swarm was stopped a few miles from here, in Ruhama’s badlands. And now, the rain is back (for a spell) washing off all the dust of springs sandstorms.

I will, probably, start to work on May. A temp job, for three months, in Orbotech (of all places!). I worked for Orbotech for almost ten years, and I considered it my home for a long while. The act of getting fired from Orbotech, back at 2002, was the strongest acting event of my life as an adult. It shaped my view on life, economics and relationships. I wish I didn’t have to go back there as a bottom feeder – but go I will.

I also applied for the prestigious Cadets Course For Diplomatic Posts in the Israeli Foreign Service. It’s not an easy time to be an Israeli diplomat (in the past sixty odd years, it rarely has), but that what makes me more excited about it – the Saint Jude effect. The results of my application will arrive on mid-may – when I’ll be abroad, training Orbotech clients in the pacific rim.

The locust swarm is gone, only a few lost hoppers appear on the heavy grain stalks. I wish for new winds.

לא כתבתי פוסט חדש מזה זמן, כל עוד לא קיבלתי תגובות אמיתיות (פרט לכמה בוטים חביבים, בדרכם), אך גייסתי מחדש את האומץ (כמה סשנים טובים עם הפסיכולוגית), אז הנה אני שוב

  הייתה לנו תקופה קצרה של מתקפות ארבה, הנחיל הגדול נעצר כמה קילומטרים מכאן, בבתרונות רוחמה. עכשיו חזר הגשם (לשעה) שוטף את אבק סופות החול האביביות.

אני, בנראה, מתחיל לעבוד במאי. עבודה זמנית, באורבוטק (מכל המקומות!). עבדתי שם כמעט עשור, והרגשתי שם בבית לתקופה ארוכה. הפיטורים מאורבוטק, אז ב 2002, היו המאורע המשמעותי ביותר בחיי כבוגר. זה עיצב את השקפתי על חיים, כלכלה, יחסים. הלוואי שלא הייתי צריך לחזור לשם כמלכך פנכה – אך לשם אני חוזר

נרשמתי גם לקורס הצוערים היוקרתי של משרד החוץ. זה לא תקופה פשוטה להיות דיפלומט ישראלי (בשישים וכמה השנים האחרונות, לא היו רבות כאלה), אבל זה מה שמרגש אותי בעניין – אפקט יהודה הקדוש (פטרון המטרות האבודות). תוצאות הפנייה יגיעו באמצע מאי – כשאהיה בחו”ל, מדריך לקוחות אורבוטק באזור הפאסיפיק

נחיל הארבה חלף, רק חגבים בודדים מכבידים על שיבולת כבדה לקציר. אני מייחל לרוחות חדשות

The A.I.I.T experience חווית אהבת ישראל בטיוואן

It is hard to keep a cynical pose after encountering such selflessness.

I had the weirdest experience last week. A group of people from Taiwan, called the followers of Master Lin or “Love of Israel in Taiwan” – which phonetically spells “Ahavat Israel Be Taiwan”, comes to Israel to treat Jews. They use specialized tools (metal tubes in leather holders) which has herbal incense burning in them – turning them extremely hot. Theט press those tubes into ones body, to open up energy channels.

I felt uncomfortable for many reasons:

  1. They do it on their own – personal – expense. No charities, no rich donors, no payment. They accept simple little gifts – nothing fancy
  2. They treat only Jews. I asked the guy who spoke better english: “Would you treat the people in Gaza, our neighbors  which need this as much as us (if not so much more…)”? He answered that Master Lin, knows that only Jews can bring the messiah, and they treat Jews for the purpose of healing the world and bringing in the messiah
  3. They expect nothing in return – but your willingness to cry out loud “Massiah Boa!” (which means “Messiah, come!” – and they even add “please” – “Bevakasha”). As a relatively new – and a very warlike atheist, I felt very uneasy saying that. When I confessed my embarrassment – they assured me that by uttering the words, I’m changing my mode of thinking, and I need to say it out loud, keeping belief out of it.
  4. I was not sure it will actually do any good…Maybe even worsen things. I don’t really believe in Chakra healing. I came for my lower back pains – but they focused most of their attention to my ankles – which are chronically sore due to poor circulation.
  5. It REALLY hurt. They always asked if it is too hot, or the pressure too intense, but that region is very sensitive anyway – so I had to let it run it’s course (while I ran some curses under my breath)

But how can you fight such good will? No fanatic fanfare, no demands or scary tales, no religion per se’. So I said it. What harm will it do?

It is something like the Makuya, which I met twenty years ago while working in Orbotech. An intelligent, eloquent, witty Japanese – which unconditionally loves Israel, Jews and everything in it (food, the weather, the taxi drivers…). I have some funny story about it, but I’ll keep it to a happier post.

BTW

It seems that the only one reading these posts are automated websites that want increase my web traffic (or my girth, whatever fancies me at the moment). If I’m wrong, please comment.

קשה לשמור על עמדה צינית כשנפגשים עם חוסר אנוכיות שכזו

הייתה לי חוויה מוזרה בשבוע שעבר. קבוצת אנשים מטיוואן, נאמני מאסטר לין או “אהבת ישראל בטאיוואן“, מגיעים כל כמה חודשים לישראל לטפל ביהודים. הם משתמשים בכלים מיוחדים (שפופרות מתכת חלולות עם משטחי אחיזה מעור – שבהם בוערים מוטות קטורת עשבים עבים – ומחממים אותם . הם לוחצים את השפופרת לגוף, במטרה לפתוח ערוצי אנרגיה

הרגשתי אי-נוחות מסיבות רבות

א. הם עושים זאת על חשבונם – האישי. לא תרומות, לא עמותות, לא תורם עשיר וללא תשלום. הם מסכימים לקבל שי צנוע – אבל לא משהו גדול

ב. הם מטפלים רק ביהודים. שאלתי את הבחור שדיבר אנגלית טובה יותר: “האם תטפלו באנשים בעזה, השכנים שלנו שצריכים את זה כמונו (אם לא הרבה יותר…)? הוא ענה שמאסטר לין, יודע שרק יהודים יביאו את המשיח והקבוצה מטפלת ביהודים במטרה להבריא את העולם ולהביא את המשיח

ג. הם לא מצפים לתמורה – פרט להסכמתך לקרוא בקול “משיח בוא!” ואפילו מוסיפים בבקשה. כאטאיסט חדש וקצת לוחמני, אני חש אי נוחות לומר זאת. כשהתוודתי על מבוכתי – הם הרגיעוני שמספיק הביטוי בקול במו פיך – לשנות את התודעה – אני יכול להשאיר את האמונות בצד ורק לבטא בקול את רצוני בבוא המשיח

ד. אני לא הייתי בטוח שזה יעזור…אולי אפילו יזיק טיפה. אני לא ממש מאמין ברפואת צ’אקרות. באתי לטפל בגב התחתון – אך הם התמקדו בקרסוליים – שסובלים מבעיות בזרימת דם – ולכן רגישים וכואבים תמיד

ה. זה ממש כאב. הם ביקשו כל הזמן שאומר עם זה חם מדי או לוחץ מדי – אבל כל נגיעה באזור כואבת מאד – אז זרמתי עם זה (וקיללתי בלב)י

אך איך נלחמים ברצון טוב? לא טררם פאנאטיף שום דרישות או בפחדות, בלי דת כדת. אז אמרתי משיח בוא, למי זה מזיק

 – הם מזכירים במידת מה את כת המקויה, שפגשתי לפני עשרים שנה כשעבדתי באורבוטק. יפאני אינטיליגנטי, רהוט ושנון – שאוהב ללא תנאי את ישראל, יהודים והכל בפנים (האוכל, מזג האויר, נהגי המוניות…) יש לי סיפור מצחיק על זה – אבל אשמור אותו לפוסט מאושר יותר

אגב

נראה שהיחידים הקוראים את הפוסטים שלי הם אתרים אוטומטים המבקשים להגדיל לי את התעבורה (או את הפין, מה שבא). אם אני טועה, בבקשה כיתבו תגובה