The unemployment blues

I am a one in ten…” sang UB-40 many years ago, and I’m humming the tune more and more these days. Yet Reggae is not blues, and the past few weeks I definitely developing a bad case of blues. It took we several years of therapy to get over these spells of anxiety and depression (nothing clinical, I guess, yet a thorn in the side), and I tend to blame money, and its lack.

In my twenty something years of being an active member of the Israeli workforce, I’ve searched for a new Job about four times. In all those times, the search took several months, and was in vain. I always got a new job by a recommendation of a friend ,a colleague or an acquaintance. I’m afraid this round would not differ. Do I suck at interviews? Does my morbid obesity (a medical term, not a poetic statement) deflect all good intentions? Am I “too much” but “not enough”? Am I too fuzzy with my my eclectic CV?

Compared to my last unemployment season, I was able to carry myself better. But the facade is cracking. I’m getting the blues, I’m loosing my nerve, and (if one may draw another chromatic metaphor) going back to black

אני אחד מעשר…” כך שרו יו-בי40 לפני שנים הרבה, ואני מזמזם את הנעימה הזו יותר ויותר בימים האחרונים. אך רגאיי איננו בלוז, ובימים האחרונים אני מפתח, בוודאות, מקרה קשה של בלוז. נצרכו שנים של טיפול כדי להתגבר על אותן תקופות של חרדה ודכאון (שום דבר קליני, אני יודע, אבל עדיין מציק) ואני מאשים בכך את הכסף והעדרו

בעשרים ומשהו השנים של היותי חלק מכח העבודה הישראלי, חיפשתי עבודה ארבע פעמים. בכל אותן הפעמים, החיפוש ארך מספר חודשים והיה עקר. לעבודה החדשה הגעתי, תמיד, בהמלצה של חבר, עמית או מכר. חוששני שמהדורה זו אינה שונה. האם כשלתי בראיונות? האם משקל היתר שלי מסיט את כל הכוונות הטובות? אני “יותר מדי” אך “לא מספיק”? קורות חיי הנרחבים נראים מטושטשים מדי, תמהני

לעומת תקופת אבטלתי הקודמת, נשאתי עצמי ביתר כבוד. אך עתה גם מעטה זה נסדק. אני מאבד את שלוותי ובטחוני וחוזר אל הבלוז, או במטבע לשון צבעוני יותר: חוזר לשחור

Advertisements