The Black Tide הגאות השחורה

One of the important subjects I’ve learned in Sociology (my major, so to speak) was context. Who said, where was it said, when – is sometimes as important as what was said. Reading the most liberal and open minded people of the 19th century, will shock  even right wing conservatives today. One should always consider the  Zeitgeist when reading (or hearing) the words of the ancient, even the latter day ancients.

I was reminded of it while hearing Tolkin’s audio books. The Black tide, the evil from the east, The Arabic or African tinted enemies of the fair skinned children of the west (Originally everyone came from the east, but this is long time before the events in Beleriand or Lord of the rings). It makes me careful to use phrases like black tide – not merely because of politically correctness – but because of it’s actual context – the threat from the east (Iran/Syria) with it’s barbaric undertones.

I feel the black tide rising in both my personal life and the region’s political atmosphere. The cash deficit that culminated this week, The work situation (I’ll detail below), my age and health, the house and mortgage – and my lost dreams – all converge to a huge black tidal wave. Silent, massive, unstoppable – just like I want to be, and never am.

My work is the main element, I think. I’m supposed to replace a manager going on a maternal leave. She’s about to give birth any day now. I have no idea how I’m going to replace her, how to fill all the critical knowledge gaps, how to maintain my (already agitated) wife with the long hours that will become much longer once the baby arrive. The task is so immense, that it disheartens one to even try to keep up. What will you do once the tidal waves hits you? Go with the flow.

I did not manage to see the therapist even before the last work kick in, some misunderstanding of my part (or resistance – one cannot avoid subconscious conspiracy theories when it comes to misappointments with your therapist). So no wave barrier, or sand bags. Just the black, black tide.

אחד מהנושאים החשובים ביותר שלמדתי בסוציולוגיה (התואר השני הלא גמור שלי) היה ההקשר. מי אמר, איפה אמר, מתי – חשובים כמו מה אמר/ה. קריאת הליבראליים והחופשיים שבחושבים של המאה התשע-עשרה, תכה בהלם אפילו שמרנים ימניים דהיום. צרייך להתחשב ברוח הזמן כשקוראים או שומעים את דברי הקדמונים.

נזכרתי בזה בזמן ששמעתי ספרי שמע של טולקין. הגאות השחורה, הרשע מהמזרח, האוייב המנוגע בערביות או אפריקאיות – אוייב את בני המערב הבהירים (במקור כולם מהמזרח, אך חלף זמן רב בין ההגירה למאורעות בליריאנד או שר הטבעות). אני נוקט זהירות כשאני משתמש במונח כמו גאות שחורה – לא רק בגלל תקינות פוליטית – אלא בגלל ההקשר הממשי שלו – האיום מהמזרח (איראן-סוריה) והנימות הברבריות שבו.

אני חש בנחשול השחור גואה בחיי האישיים כמו באווירה הפוליטית. בור המזומנים שהעמיק בשבוע, מצבי בעבודה (פיסקה על כך בהמשך), הגיל והבריאות, הבית והמשכנתה – וחלומותי האבודים – כולם מתמזגים לגל גאות שחורה. שקט, עצום ובלתי ניתן לעצירה – כמו שאני רוצה להיות ולעולם אינני.

העבודה היא העיקר כאן, לדעתי. אני אמור להחליף מנהלת בדרכה לחופשת לידה. היא עומדת ללדת כל יום עכשיו. אינני יודע איך אחליף אותה, איך למלא את פערי הידע העצומים, איך להחזיק באישתי (הרגוזה ממילא) למרות שעות עבודה ארוכות שתתארכנה עם בוא התינוק לעולם. המטלה כה אדירה, עד שהיא מרפה ידיים. מה תעשה כשהגל יכה בך? תזרום.

לא הצלחתי לראות את הפסיכולוגית שלי עוד לפני שהעבודה התחילה, אי הבנות מצידי (או התנגדויות? קשה להמנע מתאוריות קשר תת-מודעות כשזה עוסק בהחמצת פגישות עם פסיכולוג). אין שובר גלים, גם לא שקי חול. רק גאות שחורה משחור.

Why people celebrate birthdays למה אנשים חוגגים ימי הולדת

I have a friend

My friend told me, a long time ago, that birthdays are to lighten the hearts of people as they are getting old. Children, see it as an opportunity to get attention and gifts – but they don’t understand it, really, until they are no longer children. I fully understand now my friends old comment. A week ago, my depression became vivid as it resulted in an actual pain in the middle of my chest. It became more and more aggressive as the days grew near, and surprisingly, it became lighter as my 41st birthdays came and gone.

It’s my party and I’ll cry if I want to, I guess. And one can easily add some extrinsic reasons: I’m still unemployed, and each rejection makes one bitter (one MUST avoid bitterness in interviews), The Israeli economy is about to join the rest of the world (We just “found out” that we have doubled the deficit), and we face another term of right-wing fanatics, religious racists and neo-liberal “love thy rich” economic  assholes.

Well, a minor consolation, it could get worse.

יש לי חבר

חברי הסביר לי, לפני זמן רב, שימי הולדת נועדו להקל את העצב הנובע מהזקנה המתקרבת. ילדים, רואים זאת כהזדמנות לתשומת לב ומתנות – אך הם אינם מבינים, באמת, עד שאינם ילדים יותר. כעת, אני מבין לחלוטין את ההערה הישנה הזו. לפני שבוע, הפך הדכאון למוחשי יותר ככאב ממשי בחזה. הוא הפך אלים יותר ויותר כשהימים נקפו, והוקל במפתיע כשיום הולדתי הארבעים ואחת בא וחלף

זו המסיבה שלי ואני אבכה אם בא לי, אני מניח. ואפשר גם להביא סיבות רבות מן החוץ: אני עדיין מובטל, וכל דחייה הופכת אותי מריר יותר (ואל לו לאדם להיות מריר בראיון עבודה), הכלכלה בישראל עומדת להצטרף לאחיותיה בעולם (רק עכשיו “גילינו” כי הגרעון כפול משחשבנו), ואנו עומדים בפתחה של כהונה נוספת של ימניים מטורפים, גזענים דתיים וחארות נאו-ליברליות שאוהבים טייקונים

נחמה פורתא – זה יכול להיות יותר גרוע

The unemployment blues

I am a one in ten…” sang UB-40 many years ago, and I’m humming the tune more and more these days. Yet Reggae is not blues, and the past few weeks I definitely developing a bad case of blues. It took we several years of therapy to get over these spells of anxiety and depression (nothing clinical, I guess, yet a thorn in the side), and I tend to blame money, and its lack.

In my twenty something years of being an active member of the Israeli workforce, I’ve searched for a new Job about four times. In all those times, the search took several months, and was in vain. I always got a new job by a recommendation of a friend ,a colleague or an acquaintance. I’m afraid this round would not differ. Do I suck at interviews? Does my morbid obesity (a medical term, not a poetic statement) deflect all good intentions? Am I “too much” but “not enough”? Am I too fuzzy with my my eclectic CV?

Compared to my last unemployment season, I was able to carry myself better. But the facade is cracking. I’m getting the blues, I’m loosing my nerve, and (if one may draw another chromatic metaphor) going back to black

אני אחד מעשר…” כך שרו יו-בי40 לפני שנים הרבה, ואני מזמזם את הנעימה הזו יותר ויותר בימים האחרונים. אך רגאיי איננו בלוז, ובימים האחרונים אני מפתח, בוודאות, מקרה קשה של בלוז. נצרכו שנים של טיפול כדי להתגבר על אותן תקופות של חרדה ודכאון (שום דבר קליני, אני יודע, אבל עדיין מציק) ואני מאשים בכך את הכסף והעדרו

בעשרים ומשהו השנים של היותי חלק מכח העבודה הישראלי, חיפשתי עבודה ארבע פעמים. בכל אותן הפעמים, החיפוש ארך מספר חודשים והיה עקר. לעבודה החדשה הגעתי, תמיד, בהמלצה של חבר, עמית או מכר. חוששני שמהדורה זו אינה שונה. האם כשלתי בראיונות? האם משקל היתר שלי מסיט את כל הכוונות הטובות? אני “יותר מדי” אך “לא מספיק”? קורות חיי הנרחבים נראים מטושטשים מדי, תמהני

לעומת תקופת אבטלתי הקודמת, נשאתי עצמי ביתר כבוד. אך עתה גם מעטה זה נסדק. אני מאבד את שלוותי ובטחוני וחוזר אל הבלוז, או במטבע לשון צבעוני יותר: חוזר לשחור