The end of my tether – קצה החוט

Once fired, I gave myself the time to regroup and find a new position; a position that will get the best of me, as I’m doing what I’m good at – i.e. Tech Training. Well, the time is up, my unemployment allowance is out. From May 1st I don’t get payed for being unemployed. I need to find a new job, and I cannot be picky.

History repeats itself, first as tragedy, second as farce (Karl Marx); well, it’s the third time now. What do I do? The house is nearing completion, and we need more money than ever. I cannot support my family at this time of need. I’m failing my role as a man. I try to be more academic, or poetic or just have more meaning into this stark reality – but I can’t. It is simple, I failed.

This period is marked with failure. I tried to create a Tarot reading course. I pinged all the community centers around – and nothing – no one was interested. I volunteered in an elderly home – giving lectures about technology, history and science – it was (technically still is, I just missed three weeks in a row) a very disappointing effort. I’m not the great public speaker I thought I was (at least not for the elderly). I had very few interviews, and most of them were irrelevant – I failed the only one that was relevant; I don’t know why.

Where am I going?

מעת פיטורי, נתתי לעצמי זמן להתארגן מחדש ולמצוא משרה חדשה; משרה שתפיק ממני את המרב והמיטב, בעודי עושה את מה שאני טוב בו – קרי מדריך טכני. ובכן, הזמן חלף, קצבת האבטלה שלי נפסקת. החל מהאחד במאי איני מתוגמל עוד על היותי מובטל. אני צריך עבודה חדשה ואינני יכול להיות בררן

ההיסטוריה חוזרת בתחילה כטרגדיה ובשנית כפארסה (קארל מרקס); אלא מאי שזו החזרה השלישית. מה אעשה? הבית מסתיים בקרוב ואנו זקוקים לכסף יותר מאי-פעם. איני מפרנס את משפחתי בשעת הצורך הזו. אני נכשל בתפקידי כגבר. אני מנסה להעניק לדברים נופך אקדמי או פיוטי או פשוט להרוותם במשמעות – ואיני יכול. זה פשוט – נכשלתי

כשלון הוא סימנה של התקופה. ניסיתי להקים חוג קריאה בקלפי טארוט. ניסיתי את כל מרכזי הקהילה באזור – פשוט כלום – איש לא רצה בכך. התנדבתי במרכז לקשישים – ערכתי הרצאות על טכנולוגיה, הסטוריה ומדע – וזה היה (טכנית, עודנו – פשוט לא הייתי בשלושת השבועות האחרונים) מאמץ מאכזב מאד. איני הדובר הציבורי שחשבתי עצמי להיות (לפחות לא לקשישים). היו לי מעט מאד ראיונות, רובם לא היו רלוונטיים – ונכשלתי ביחידי שהיה; איני יודע למה

?אנה אני בא

Advertisements

The cobra in the sky הקוברה בשמיים

Today I made a record, rejected in 3 hours.

Well, I guess one cannot take the credit for a record made by someone else, yet I reclaim this as my own record. I posted for a job on 16:00, and got the rejection mail almost simultaneously with the “We are glad to accept your application…” mail. I know not what the rejection was about. Might be my place of residence.

I’m stuck with my firstborn daughter, soon to celebrate her 12th birthday (The Bat-Mitzvah) and down with the flu, which blundered most of the arrangements I’m supposed to make. Her beloved mother, sent me on a wild goose chase for her dental treatment (It was the wrong clinic, the appointment time was wrong, the yellow pages had the old address, and we were late – since the princess cannot dress herself).

And as the last rocket warning (a few nights ago at around 1:00 am) proved to be a false alarm, today we had a noisy sky. A joy to sore eyes, two cobra in a hold formation, hovering over the fields. And the obvious Hegelian paradox – They are fighting in my name, to protect me – and yet, I’m not sure they are doing it for the right reasons. I’m sure that their attack is going to spring the next round of violence. And the political desperation joins the occupational frustration in a harmonious wailing, I’ll end this post for today.

היום עשיתי שיא, דחייה תוך שלוש שעות

.טוב, אני מניח שאי-אפשר לקחת קרדיט על שיא שעשה מישהו אחר, עדיין אני אתבע זאת לעצמי. הגשתי הצעה בארבע אחה”צ, קיבלתי מייל דחייה כמעט באותו הזמן כמו המייל של “אנו שמחים לקבל את פנייתך…” אני לא יודע למה דחו. אולי מקום המגורים

אני תקוע עם הגדולה בבית, בקרוב בת-מצווש ומוכת שפעת, מה שמפריע לרוב הסידורים שאני אמור לעשות. אמה האהובה, שלחה אותי למרוץ מטורף וחסר תוחלת בנוגע למצבה השינני (מרפאה לא נכונה, זמן פגישה לא נכון, בדפי זהב הייתה הכתובת הקודמת ואחרנו כי הנסיכה לא יודעת למצוא בגדים בעצמה בארון)

 ובעוד התראת השווא האחרונה (לפני כמה לילות באחת בלילה) מהדהדת באזניים, יצאנו היום לשמיים רועשים. מזור לעיניים דוויות. שתי קוברות בעמדות המתנה, מרחפים ללא נוע מעל השדות. וכמובן, באותו פרדוקס הגליאני נדוש – הם נלחמים בשבילי, להגן עליי, אבל אני חושש שלא מהסיבות הנכונות. אני משוכנע שההתקפה שלהם תעיר עוד סיבוב של אלימות.  כשהייאוש הפוליטי והייאוש התעסוקתי מצטרפים ליללה הרמונית אחת, אני אסגור את הפוסט להיום

The unemployment blues

I am a one in ten…” sang UB-40 many years ago, and I’m humming the tune more and more these days. Yet Reggae is not blues, and the past few weeks I definitely developing a bad case of blues. It took we several years of therapy to get over these spells of anxiety and depression (nothing clinical, I guess, yet a thorn in the side), and I tend to blame money, and its lack.

In my twenty something years of being an active member of the Israeli workforce, I’ve searched for a new Job about four times. In all those times, the search took several months, and was in vain. I always got a new job by a recommendation of a friend ,a colleague or an acquaintance. I’m afraid this round would not differ. Do I suck at interviews? Does my morbid obesity (a medical term, not a poetic statement) deflect all good intentions? Am I “too much” but “not enough”? Am I too fuzzy with my my eclectic CV?

Compared to my last unemployment season, I was able to carry myself better. But the facade is cracking. I’m getting the blues, I’m loosing my nerve, and (if one may draw another chromatic metaphor) going back to black

אני אחד מעשר…” כך שרו יו-בי40 לפני שנים הרבה, ואני מזמזם את הנעימה הזו יותר ויותר בימים האחרונים. אך רגאיי איננו בלוז, ובימים האחרונים אני מפתח, בוודאות, מקרה קשה של בלוז. נצרכו שנים של טיפול כדי להתגבר על אותן תקופות של חרדה ודכאון (שום דבר קליני, אני יודע, אבל עדיין מציק) ואני מאשים בכך את הכסף והעדרו

בעשרים ומשהו השנים של היותי חלק מכח העבודה הישראלי, חיפשתי עבודה ארבע פעמים. בכל אותן הפעמים, החיפוש ארך מספר חודשים והיה עקר. לעבודה החדשה הגעתי, תמיד, בהמלצה של חבר, עמית או מכר. חוששני שמהדורה זו אינה שונה. האם כשלתי בראיונות? האם משקל היתר שלי מסיט את כל הכוונות הטובות? אני “יותר מדי” אך “לא מספיק”? קורות חיי הנרחבים נראים מטושטשים מדי, תמהני

לעומת תקופת אבטלתי הקודמת, נשאתי עצמי ביתר כבוד. אך עתה גם מעטה זה נסדק. אני מאבד את שלוותי ובטחוני וחוזר אל הבלוז, או במטבע לשון צבעוני יותר: חוזר לשחור