I have a friend
My friend told me, a long time ago, that birthdays are to lighten the hearts of people as they are getting old. Children, see it as an opportunity to get attention and gifts – but they don’t understand it, really, until they are no longer children. I fully understand now my friends old comment. A week ago, my depression became vivid as it resulted in an actual pain in the middle of my chest. It became more and more aggressive as the days grew near, and surprisingly, it became lighter as my 41st birthdays came and gone.
It’s my party and I’ll cry if I want to, I guess. And one can easily add some extrinsic reasons: I’m still unemployed, and each rejection makes one bitter (one MUST avoid bitterness in interviews), The Israeli economy is about to join the rest of the world (We just “found out” that we have doubled the deficit), and we face another term of right-wing fanatics, religious racists and neo-liberal “love thy rich” economic assholes.
Well, a minor consolation, it could get worse.
יש לי חבר
חברי הסביר לי, לפני זמן רב, שימי הולדת נועדו להקל את העצב הנובע מהזקנה המתקרבת. ילדים, רואים זאת כהזדמנות לתשומת לב ומתנות – אך הם אינם מבינים, באמת, עד שאינם ילדים יותר. כעת, אני מבין לחלוטין את ההערה הישנה הזו. לפני שבוע, הפך הדכאון למוחשי יותר ככאב ממשי בחזה. הוא הפך אלים יותר ויותר כשהימים נקפו, והוקל במפתיע כשיום הולדתי הארבעים ואחת בא וחלף
זו המסיבה שלי ואני אבכה אם בא לי, אני מניח. ואפשר גם להביא סיבות רבות מן החוץ: אני עדיין מובטל, וכל דחייה הופכת אותי מריר יותר (ואל לו לאדם להיות מריר בראיון עבודה), הכלכלה בישראל עומדת להצטרף לאחיותיה בעולם (רק עכשיו “גילינו” כי הגרעון כפול משחשבנו), ואנו עומדים בפתחה של כהונה נוספת של ימניים מטורפים, גזענים דתיים וחארות נאו-ליברליות שאוהבים טייקונים
נחמה פורתא – זה יכול להיות יותר גרוע
Stream Of Conciousness 