The end of my tether – קצה החוט

Once fired, I gave myself the time to regroup and find a new position; a position that will get the best of me, as I’m doing what I’m good at – i.e. Tech Training. Well, the time is up, my unemployment allowance is out. From May 1st I don’t get payed for being unemployed. I need to find a new job, and I cannot be picky.

History repeats itself, first as tragedy, second as farce (Karl Marx); well, it’s the third time now. What do I do? The house is nearing completion, and we need more money than ever. I cannot support my family at this time of need. I’m failing my role as a man. I try to be more academic, or poetic or just have more meaning into this stark reality – but I can’t. It is simple, I failed.

This period is marked with failure. I tried to create a Tarot reading course. I pinged all the community centers around – and nothing – no one was interested. I volunteered in an elderly home – giving lectures about technology, history and science – it was (technically still is, I just missed three weeks in a row) a very disappointing effort. I’m not the great public speaker I thought I was (at least not for the elderly). I had very few interviews, and most of them were irrelevant – I failed the only one that was relevant; I don’t know why.

Where am I going?

מעת פיטורי, נתתי לעצמי זמן להתארגן מחדש ולמצוא משרה חדשה; משרה שתפיק ממני את המרב והמיטב, בעודי עושה את מה שאני טוב בו – קרי מדריך טכני. ובכן, הזמן חלף, קצבת האבטלה שלי נפסקת. החל מהאחד במאי איני מתוגמל עוד על היותי מובטל. אני צריך עבודה חדשה ואינני יכול להיות בררן

ההיסטוריה חוזרת בתחילה כטרגדיה ובשנית כפארסה (קארל מרקס); אלא מאי שזו החזרה השלישית. מה אעשה? הבית מסתיים בקרוב ואנו זקוקים לכסף יותר מאי-פעם. איני מפרנס את משפחתי בשעת הצורך הזו. אני נכשל בתפקידי כגבר. אני מנסה להעניק לדברים נופך אקדמי או פיוטי או פשוט להרוותם במשמעות – ואיני יכול. זה פשוט – נכשלתי

כשלון הוא סימנה של התקופה. ניסיתי להקים חוג קריאה בקלפי טארוט. ניסיתי את כל מרכזי הקהילה באזור – פשוט כלום – איש לא רצה בכך. התנדבתי במרכז לקשישים – ערכתי הרצאות על טכנולוגיה, הסטוריה ומדע – וזה היה (טכנית, עודנו – פשוט לא הייתי בשלושת השבועות האחרונים) מאמץ מאכזב מאד. איני הדובר הציבורי שחשבתי עצמי להיות (לפחות לא לקשישים). היו לי מעט מאד ראיונות, רובם לא היו רלוונטיים – ונכשלתי ביחידי שהיה; איני יודע למה

?אנה אני בא

The next round of the blues עוד מחזור של בעסה

My beloved,

I got it hard today, a wave of the blues. Got it a few hours into the work day, it was unbearable (well, nearly) at about 16:00, I dragged the day till 18:50 – could not make it to seven.
Got fired a few days ago. it was “mutual consent” kind of firing. I spared them the troubles of a lengthy useless process of “hearing” (obligatory by Israeli law) and the process of PIP (Penis Inside Pussy, or Palpable Indigestion Putout, Pissing Into Porridge or some other corporate meaningless acronym) which everyone knows is false.

I was not totally surprised, yet I did not expect it. I really hoped I’d leave them before they could. It’s like teen breakups, the first to drop, wins.

But today it hit me, so deep a depression that I felt it chocking me, a physical pain in the chest. I really don’t need it now, with the huge mortgage I have (the high payments for four years, but I’m now have two more till the numbers fall). Yet, it’s not mainly the money – it’s a personal thing. It happened again and I’m older now. Will I jump the gap this time?

We are the pigs, we are the swine, we are the stars of the firing line.

Last minute update: No sooner did I publish this, a barrage of ten “Iron Dome” launches boomed. Someone in the Gaza strip got cranky. Many others will die.

אהוביי

חטפתי את זה חזק, בעסה ב-ב’ רבתי. שעות ספורות לתוך יום העבודה, בסביבות ארבע אחה”צ זה כבר היה בלתי נסבל (כמעט), גררתי את היום עד לעשרה לשבע – לא הצלחתי להחזיק עד שבע.

פוטרתי לפני כמה ימים. פיטורים בסגנון “הסכמה הדדית”. חסכתי להם את הצרות שבהליך ה”שימוע” המחוייב בחוק או תהליך ה”שיפור המודרך” המחוייב בתרבות התאגידית שידוע לכל כשקר צבוע.

לא הייתי מופתע, אך לא ציפיתי לזה. קיוויתי לעזוב אותם לפני שיקדימו אותי. כמו פרידות של בני-עשרה, הראשון/ה שנפרד/ת, מנצח/ת.

אבל היום זה הכה בי, כה עמוק הדיכאון לכדי מחנק, לכדי כאב בחזה. אני לא צריך את זה עכשיו, כשמסלול המשכנתא הנוכחי הוא עצום לעוד שנתיים לפחות. אבל לא הכסף העיקר כאן – זה עניין אישי לגמרי. זה קרה שוב ואני מבוגר מדי. האקפוץ מעל המשוכה הזו?

שוב חזר אליי הבלוז…

עדכון של הרגע האחרון: מיד עם פיבלוש הפוסט, מטח של עשרה כיפות ברזל. מישהו היה עצבני בעזה. רבים ימותו הלילה.

Demons שדים

Philip Pullman, in his trilogy His Dark materials, refers to the separation of a person from his Daemon, as a partial death. The Daemon in the trilogy refers to part of one psyche, or soul. It is not a mere chance that it is refereed to in such diabolic terms. This entity is our fundamental life force, it is animal – not unlike Pullman daemons. It is Anima, like Jung’s archetype. I have recently encountered my daemon in some uncomfortable ways. And as I learn the difference between the sub-conscious to the unconscious, I meet it more and more.

Hozier warned us all, In his Arsonists Lullaby:

When I was a child I heard voices,
Some would sing and some would scream,
You soon find you have few choices,
I learned the voices died with me

When I was a child I’d sit for hours,
Staring into open flame
Something in it had a power,
Could barely tear my eyes away.

Chorus:
All you have is your fire,
And the place you need to reach,
Don’t you ever tame your demons,
But always keep them on a leash.

When I was sixteen my senses fooled me
I thought gasoline was on my clothes
I knew that something would always rule me
I knew the scent was mine alone

All you have is your fire,
And the place you need to reach,
Don’t you ever tame your demons,
But always keep them on a leash.

When I was a man I thought it ended
When I knew love’s perfect ache,
But my peace has always depended,
On all the ashes in my wake.

How does one put a leash on one’s demon? How can I approach it, the rabid dog that it is, willing to tear my flesh, my eager, inflamed, dwindling flesh?

Ladies and gentlemen of the jury, exhibit number one is what the
seraphs, the misinformed, simple, noble-winged seraphs, envied. Look at this
tangle of thorns. (H. Hombert)

My daemon/demon has a name and a face, and a tangible existence in 3D space. Yet, he is unreachable as a toxin. And like a toxin, I have it in me, embedded like sin. My Father.

פיליפ פולמן, בסדרת הספרים “חומריו האפלים”  מתייחס להפרדה בין אדם לדמון שלו כמוות חלקי. הדמון בטרילוגיה הוא חלק מרוחו או נפשו של האדם. אין זה מקרה שהתייחסות זו היא שטנית משהו. היישות הזו היא כח החיים שלנו, היא חייתית, בדומה לדמונים של פולמן, היא האנימה, בדומה לארכטיפ של יונג. אני נתקל לאחרונה בדמון שלי, במספר תקריות לא נעימות. ובעודי עומד על ההבדל בין תת-מודע ללא מודע, אני נפגש בו יותר ויותר

הוזייר, הזהיר אותנו, בשיר הערש למצית

כשהייתי ילד, שמעתי קולות
לפעמים שרים, לפעמים צורחים
למדתי מהר שיש מעט ברירות
למדתי שהקולות גוועו בתוכי

כשהייתי ילד, הייתי יושב, שעות
מביט בלהבה הפתוחה
למשהו בתוכה היה הכח
רק בקושי יכולתי להתיק את המבט

האש שלך היא כל שיש לך
והמקום שאליו אתה צריך
לעולם על תאלף את השדים שלך
אך תמיד תשמור אותם קשורים

כשהייתי בן שש עשרה חושיי כיזבו בי
חשבתי שבגדיי ספוגים בנזין
ידעתי שמשהו תמיד ישלוט בי
ידעתי שרק אני מריח את האדים

אש שלך היא כל שיש לך
והמקום שאליו אתה צריך
לעולם על תאלף את השדים שלך
אך תמיד תשמור אותם קשורים

כשהייתי לגבר ישבתי כי נגמר
עת ידעתי את כאבה המושלם של אהבה
אך מנוחתי הייתה תמיד תלוייה
בכל האפר שהותרתי אחריי

איך קושרים את השד שלך? איך אגש אליו, אל מוכה הכלבת שהוא, התאב לקרוע בשרי מעלי? בשרי התאב, הדלוק, הכומש

גבירותי ורבותי המושבעים, מוצג מספר אחת הוא מה שהשרפים, המוטעים, הפשוטים ואצילי הכנפיים קינאו בו. הביטו בפקעת הקוצים הזו
ה. הומברט

לשדמון שלי יש שם ופנים וקיום מוחשי במרחב. ועדיין, הוא בלתי נגיש כרעלן וכמותו הוא מוטבע בתוכי כחטא. אבי

Black Dress שמלה שחורה

I’ve seen it only once.

Yet is was enough for me to understand fetish.

Put it on, and don’t say a word
Put it on, the one that I prefer
Put it on, and stand before my eyes
Put it on, please don’t question why
Can you believe?

Something so simple, something so trivial
Makes me a happyman, can’t you understand?
Say you believe…
Just how easy, it is to please me

Because when you learn, you’ll know what makes the world turn

It was so many years ago, she died of breast cancer after few years, she left me long before that. I never saw her in that dress again. I meant to write a post about the cadet course, about the election, about the bariatric surgery I’m going to go through, about the bad turn my Job took. I really did.

But I heard this song last night, and it overwhelmed me.

I can’t say why I brought it back now. She’s long dead, my alabaster flame. She was never really mine, even in those 4 months we were together, she was never sure.

Yet once, in a double date we had, she came down wearing that black velvet dress. I can’t convey the effect in words. Black velvet dresses look good in many cases, but on albinos it’s amazing. It curved her beautiful body with an eye shattering contrast. She said she bought it “especially for you” , I was really speechless, or said something stupid, I can’t recall.

I’ve seen it only once, I can’t bring back the vision as my memory imposes movies, stills, emotional bias and repression. I can only recall the emotion and the hundreds of times I thought of that moment. I try to break her beauty to bite size elements – her purple eyes, always moving restlessly, her breasts, tiny cupsize fits in my coarse ugly hands for a lifelong joy that lasted a few seconds. Those breasts that killed her even after they cut them. Her hair –dyed plain yellow on the glorious shiny platinum it really was , her smell, her perfume. Her lust, her voice. Her smile. You cannot dismantle beauty, it’s a gestalt kind of thing. You cannot dismantle pain either.

ראיתי רק פעם אחת

ועדיין, פעם אחת הספיקה לי שאבין מהו פאטיש

לבשי אותה, ואל תאמרי מילה
לבשי אותה, את זו שאני מעדיף
לבשי אותה, ועימדי כאן מולי
לבשי אותה, ואל תשאלי

?תוכלי להאמין

 ,משהו כה פשוט וטריוויאלי, יכול לעשות אותי מאושר

אמרי שאת מאמינה, כמה פשוט לספק אותי
אם תלמדי, תדעי מה מסובב את העולם

זה היה לפני הרבה שנים, היא מתה מסרטן שנים אחר-כך ועזבה אותי זמן רב לפני. לא ראיתי אותה שוב בשמלה ההיא. התכוונתי לכתוב פוסט על קורס הצוערים, על הבחירות, על נתוח שרוול הקיבה שאני עומד לעבור, על התפנית השלילית במקום העבודה. באמת שרציתי.

אבל שמעתי את השיר הזה אתמול בערב וזה המם אותי.

אני לא יודע למה העלתי זאת באוב דווקא עכשיו. היא מתה מזמן, שלהבת הבהט שלי. היא לא הייתה שלי אף פעם, אפילו לא בארבעת החודשים שהיינו יחד, היא לא הייתה בטוחה בזה.

אך פעם אחת בדאבל דייט , היא ירדה מחדרה לבושה בשמלת קטיפה שחורה, אני לא אוכל להעביר את הרושם במילים. שמלות קטיפה שחורות נראות טוב בהרבה מקרים, על לבקניות זה מדהים. השמלה ליטפה את קימורי גופה בניגוד שהמם את העיניים. היא אמרה שקנתה אותה “אספשלי פור יו“, נאלמתי או אמרתי דבר שטות, אינני זוכר.

ראיתי רק פעם אחת, איני יכול להחזיר את המראה לעיני כי הזיכרון כופה תמונות מסרטים, תמונות, הדחקה והטייה רגשית. אני יכול לזכור את הרגש ומאות הפעמים שחשבתי על הרגע הזה. אני מנסה לשבור את יופיה לחלקים שאפשר לתפוס – העיניים הסגולות, תמיד חומקות באי-נחת, שדיה, נכפנים בידי הגסות המגעילות לאושר נצחי שנמשך שניות. השדיים שיהרגו אותה אפילו כשכרתו אותם. שערה – צבוע בצהוב פשוט על הפלטינה הנפלאה הטבעית שלה, ריחה, הבושם שלה. תשוקתה, קולה. חיוכה. אי אפשר לפרק יופי, זה גשטלט שכזה. גם כאב אי אפשר

The one true freedom החרות האמיתית היחידה

before the actual post, I’d like to thank the web marketing people who follow my post.

It came to my attentionת that most of my followers are bots, i.e. automated software routines, who target low rated blog owners, and try to sell them things. It made me very angry at first, then it made me laugh, and now it depresses me somewhat. I wish I had real followers, who are interested in what I have to say, and would be commenting on the events I cover here.

back to the subject at hand. Freedom.

the rhetoric onslaught of western jargon (esp. American) has made freedom into a trivial catch phrase. A hygiene pad, a food supplement, software products – all are using freedom as their name tag. The freedom concept is used in so many ads and pep talks that it is ground down, it’s trivial, it means nothing. they keep quoting Reagan :”Freedom prospers when religion is vibrant and the rule of law under God is acknowledged.” double speak per excellence.

Let freedom ring…said a christian pastor in one of the most memorable speeches ever. Yet, he was speaking from within his religious belief, and was treating his audience as the people of God. Existing God is the antonym of freedom – you cannot be free if you are God fearing.

The only true freedom, is the freedom to take your own life.

I don’t promote mass suicide, or youth suicide or ANY suicide. I’m stating that that’s the only true freedom. “Free is to be utterly alone” – said an Israeli popular rocker ( beware – song).

And what is lonelier than the human facing his death?

לפני הפוסט עצמו, אני רוצה להודות לאנשי מכירות הרשת שעוקבים אחרי הפוסטים שלי!

הובא לידיעתי כי רוב העוקבים אחרי הם בוטים. קרי, שגרות תוכנה אוטומטיות, המכוונות לבעלי בלוגים דלי תפוצה ומנסות למכור להם דברים. זה הרגיז אותי מאד בהתחלה, אחר כך הצחיק וכעת זה מדכא משהו. הלוואי שהיו לי עוקבים, שמתעיינים במה שיש לי לומר ושיעירו על האירועים שאני מכסה כאן.

חזרה לנושא. חרות

המתקפה הרטורית של עגה מערבית (במיוחד אמריקנית) הפכה את החרות למושג שחוק וטריויאלי. תחבושת הגיינית, תוסף מזון, מוצרי תוכנה – כולם משתמשים בחרות כחלק משמם. מושג החרות שימש בכל כך הרבה פרסומות ושיחות עידוד כך שהוא נשחק, הפוך שגור – זה לא אומר דבר. הם ממשיכים לצטט את רייגן: “החרות משגשגת כאשר דת היא חיונית ושלטון החוק מיושם תחת אלוהים.” כפל-לשון מובהק.

תנו לחרות לצלצל..אמר כומר נוצרי באחד מהנאומים הזכורים ביותר אי-פעם. ועדיין, הוא דיבר מתוך אמונתו הדתית והתייחס לשומעיו כקהילת מאמינים באלוהים. אל קיים הוא סתירה לחרות – אי אפשר להיות חופשי אם אתה ירא אלוהים.

רק חרות אמיתית אחת, החרות לקחת את חייך בידיך.

אינני תומך או מקדם התאבדות המונית, התאבדות צעירים או בכלל. אני מציין שזו החרות האמיתית היחידה. “חופשי זה לגמרי לבד” – אמר רוקר ישראלי  (זהירות – שיר).

ומה בודד יותר מיצור אנוש מול מותו?

Agent Orange – תפוז כאמצעי

Dear Bots,

I’d like to update the rapid and eventful decline towards old age of myself, as being reflected in the recent “Orange” episode.

Yes, I ate an orange.

A victimless crime, one presumes. Alas, no. Oranges fight back.

I ate an Orange. Not the whole orange, just a slice. As the phone rang, I swallowed it without much chewing. I felt the gulp sliding down, but as I concentrated on talking – I did not pay the needed attention.

An Hour later I made myself a cornflakes bowl – which after few bites confirmed…I’m clogged. I went, beaten to the gastric band ceremony – kneeling to the porcelain bowl – and threw up.

12 hours later I was still throwing up, every few minutes, through the night. My wife didn’t think much of it, so we kept our plans and drove to her parents (My boy was going to his first soccer match). I was twisting like the host of the Alien. Only that afternoon did we pay a visit to the emergency room.

The long ordeal which is an ER on an Israeli saturday is no news. I hoped that like the similar episode my wife had in our southern hospital (Soroka in Beer-Sheba) – a well intended intern will “pull the plug” and send me home tearful yet grateful. No such luck.

After sticking a zonda down my nose to siphon my stomach, hospitalizing me on the surgical department for the night, and messing up my already tainted health history file (Oh, the insurance!) – they decided to move to next step that very night. Gastroscopy.

I rather die than go over it again. It is clearly the worst short term anguish I went through. They were suppose to sedate (or at least blur) – no such luck. I felt the tubes down my throat and felt I was drowning for five times. Powerful seizures (like hugh hiccups, with horrible noise and convulsions) as they went through me. and then a balloon exploded in me – they cleared the clogging.

As I could not swallow (spare me the joke) I missed my coumadin (blood thinner) for two days – I’m back to Clexan shots (twice a day, to the belly). I always looked forward toward old age, as a source of wisdom, respect and wealth. A true capricorn. Alas – I’m fat, balding poor fool, that cannot find a decent job without connections.

But winter is coming. I’m only happy when it rains.

בוטים יקרים,

חפץ אנוכי לשטוח בפניכם את שקיעתי המהירה ורבת האירועים אלי זיקנה, כפי שמשתקף מעלילת ה”תפוז” האחרונה.

כן, אכלתי תפוז.

פשע נטול קורבן, הנחתי. אך אויה. תפוזים משיבים מלחמה.

אכלתי תפוז. לא את כל התפוז, רק פלח. אם צלצול הטלפון, בלעתי אותו בלי לעיסה מרובה. הרגשתי את הגוש נדחק בלועי לושט, אך הייתי עסוק בדיבור – ולא השתתי את תשומת הלב הראויה.

שעה אחר כך, הכנתי קערת דגני בוקר – שאישרה אחרי נגיסות מספר…אני תקוע. פניתי, מחרה אחרי טקס בעלי טבעת הקיבה – כורע מול כס החרסינה – ומקיא.

תריסר שעות אחר-כך, עדיין הקאתי, מדי כמה דקות, לאורך הלילה. אישתי לא יחסה לכך משמעות רבה וכך נותרו תוכניותנו על כנן ונסענו להוריה (שם יקחו את בני למשחק כדור-הרגל הראשון שלו). אני התפתלתי כמו הפונדקאי של הנוסע השמיני. רק אחר-הצהריים פקדנו את חדר המיון.

המתנת הייסורים הארוכה שהיא נחלת כל מיון ישראלי בשבת אינו חידוש. קיויתי כי בדומה לאירוע שפקד את אישתי בבית החולים הדרומי שלנו (סורוקה בבאר שבע) – יחלץ מתלמד רב חסד את ה”פקק” וישלח אותי הבייתה דומע ואסיר תודה. לא הלך.

לאחר שתחבו זונדה דרך אפי לריקון קיבתי, אשפוז למחלקה הכירורגית ללילה והרעשת ההיסטוריה הרפואית המוכתמת ממילא (הו, הפרמיה!) – הם החליטו לעבור לשלב הבא עוד באותו הלילה – גסטרוסקופיה.

אני מעדיף למות לפני שאעבור זאת שוב. זה ללא ספק הסבל קצר-המועד החמור ביותר שעברתי. הם היו אמורים להרדים (או למצער לטשטש) – לא ממש הלך. חשתי את הצינורות חודרים לגרוני וחמש פעמים במבלך הטיפול חשתי שאני טובע. התקפים עזים (כו שיהוק ענק בקול נחרה איום ופרכוסים) בעודם חודרים דרכי. ואז בלון התפוצץ בי – הם פתחו את הסתימה.

כיוון שלא יכולתי לבלוע (תחסכו ממני את הבדיחה) פיספסתי את מנת הקומדין (מדלל הדם) ביומיים – חזרתי להזריק קלקסן (פעמיים ביום, לבטן). כל חיי ייחלתי לגיל מבוגר, כמקור לחוכמה, כבוד ועושר. בן מזל גדי אמיתי. אך אבוי – אני טיפש שמן עני ומקריח שלא מוצא עבודה בלי קשרים.

אבל החורף מתקרב. אני שמח רק כשגשום.

The Black Tide הגאות השחורה

One of the important subjects I’ve learned in Sociology (my major, so to speak) was context. Who said, where was it said, when – is sometimes as important as what was said. Reading the most liberal and open minded people of the 19th century, will shock  even right wing conservatives today. One should always consider the  Zeitgeist when reading (or hearing) the words of the ancient, even the latter day ancients.

I was reminded of it while hearing Tolkin’s audio books. The Black tide, the evil from the east, The Arabic or African tinted enemies of the fair skinned children of the west (Originally everyone came from the east, but this is long time before the events in Beleriand or Lord of the rings). It makes me careful to use phrases like black tide – not merely because of politically correctness – but because of it’s actual context – the threat from the east (Iran/Syria) with it’s barbaric undertones.

I feel the black tide rising in both my personal life and the region’s political atmosphere. The cash deficit that culminated this week, The work situation (I’ll detail below), my age and health, the house and mortgage – and my lost dreams – all converge to a huge black tidal wave. Silent, massive, unstoppable – just like I want to be, and never am.

My work is the main element, I think. I’m supposed to replace a manager going on a maternal leave. She’s about to give birth any day now. I have no idea how I’m going to replace her, how to fill all the critical knowledge gaps, how to maintain my (already agitated) wife with the long hours that will become much longer once the baby arrive. The task is so immense, that it disheartens one to even try to keep up. What will you do once the tidal waves hits you? Go with the flow.

I did not manage to see the therapist even before the last work kick in, some misunderstanding of my part (or resistance – one cannot avoid subconscious conspiracy theories when it comes to misappointments with your therapist). So no wave barrier, or sand bags. Just the black, black tide.

אחד מהנושאים החשובים ביותר שלמדתי בסוציולוגיה (התואר השני הלא גמור שלי) היה ההקשר. מי אמר, איפה אמר, מתי – חשובים כמו מה אמר/ה. קריאת הליבראליים והחופשיים שבחושבים של המאה התשע-עשרה, תכה בהלם אפילו שמרנים ימניים דהיום. צרייך להתחשב ברוח הזמן כשקוראים או שומעים את דברי הקדמונים.

נזכרתי בזה בזמן ששמעתי ספרי שמע של טולקין. הגאות השחורה, הרשע מהמזרח, האוייב המנוגע בערביות או אפריקאיות – אוייב את בני המערב הבהירים (במקור כולם מהמזרח, אך חלף זמן רב בין ההגירה למאורעות בליריאנד או שר הטבעות). אני נוקט זהירות כשאני משתמש במונח כמו גאות שחורה – לא רק בגלל תקינות פוליטית – אלא בגלל ההקשר הממשי שלו – האיום מהמזרח (איראן-סוריה) והנימות הברבריות שבו.

אני חש בנחשול השחור גואה בחיי האישיים כמו באווירה הפוליטית. בור המזומנים שהעמיק בשבוע, מצבי בעבודה (פיסקה על כך בהמשך), הגיל והבריאות, הבית והמשכנתה – וחלומותי האבודים – כולם מתמזגים לגל גאות שחורה. שקט, עצום ובלתי ניתן לעצירה – כמו שאני רוצה להיות ולעולם אינני.

העבודה היא העיקר כאן, לדעתי. אני אמור להחליף מנהלת בדרכה לחופשת לידה. היא עומדת ללדת כל יום עכשיו. אינני יודע איך אחליף אותה, איך למלא את פערי הידע העצומים, איך להחזיק באישתי (הרגוזה ממילא) למרות שעות עבודה ארוכות שתתארכנה עם בוא התינוק לעולם. המטלה כה אדירה, עד שהיא מרפה ידיים. מה תעשה כשהגל יכה בך? תזרום.

לא הצלחתי לראות את הפסיכולוגית שלי עוד לפני שהעבודה התחילה, אי הבנות מצידי (או התנגדויות? קשה להמנע מתאוריות קשר תת-מודעות כשזה עוסק בהחמצת פגישות עם פסיכולוג). אין שובר גלים, גם לא שקי חול. רק גאות שחורה משחור.

We can never see past the choices we don’t understand. לעולם איננו יכולים לראות מעבר לבחירות שלנו שאיננו מבינים

This is a post I had not finished before the Belgium trip – and the massive change in my life. It looks like a different person said it.

 

The larva of the locust will spread their wings in a week or two.

By then, I’ll be on my way to spread my own wings, for six weeks. Away from home.

What were my choices in the matter? Did I made those choices? I feel that I am swept on a wave, without much control, like a Cork. Part of my defiance against belief was my will to loose the fear of this helplessness. Yes, I have no control – and I can live with the understanding that no one does. There is no big plan, no justice scales at the end. Yet the borrowing locust appear by the millions, stretching their wings.

My therapist said “There could be no love without God” and I’m fighting this notion out of my head for a long time. Not for finding what it means, but fighting what I want not to know. To not see past the choices.

I have suffered some narcissistic injury, so to speak, in the past few days. Although I know what triggers it, and I know where it stems out of, I can’t stop it from hurting. I am supposed to react with “Narcissistic Rage”, but I have no rage, I’m defeated. I want home. To a dark place of no memory, my only true home, oblivion.

Why was I hurt? we’ll the trigger was my dragging, nagging project, which I was sure I finished almost a month ago. The direct manager and the head of the company decided that it was not finished – due to design problems – and suggested I take a cut (a big cut) in my pay. The fact that something I did was not “GREAT!” is awful enough. but it’s not even that. The next blow was getting a critical review of my training, from people who have a fraction of my experience, and no – I don’t mean the client (That is legitimate). All of us, trainers, were suppose to note the good and bad parts  of each other trainers.I got many praises, yet, any criticism (even, and especially, the justified ones…) hurt like a stab.

But that person is gone. I’m now facing a 10 times worse stress. I’m a manager. The only job I did not want to do again. Bossing people, fighting political issues for narrow interests, and making decisions. Choices I do not understand.

 

Down in Brussels החולה הבלגי

Dear bot followers,

It’s been a long time since I’ve updated this blog, some of which is due to my lack of empathy to my non-human followers, some of it was due to the radical changes my job status was going through, but a large part was Pulmonary embolism. So there.

I was working in Belgium, training the european branch of Orbotech to work with the a new CRM (Customer Relationship Management) software. The training was not easy – mainly due to very active resistance of the employees to the new software – they feel it sucks. In comparison to the old software – which they were accustomed to (and built some nice software tools around it – to make it more palatable) – Now it’s all gone.

I was getting on top of things after three courses. Got the material down, got the people smiling, got good reviews. The only thing I could not make happen – was my fitness. I was feeling less fit by the day. On the second week (after a tour of old Brussels) I felt like a rug.

On a Friday, the situation was unbearable. My walk to the workplace (along the NATO building site) was a via dolorosa for real, every three steps I had to stop for a breathing session. I thought my juvenile asthma woke up from a 30 year slumber, or maybe just pneumonia. I reached the office a wreck. but the best was still ahead.

Walking back to the hotel was impossible. but even reaching the bus station was a task beyond my means as my vision blurred (like a migraine hase) from the center up. I was worried I would not see a car coming. I barely climb the bus, paid the annoying driver (who knew no english) someone picked the coins I dropped and gave me – I thanked him in a whisper – I could not move.

We reached the airport after a ride from hell (no available seats for me to gather breath reserves). I could not walk more than a meter at a time – and to reach my Hotel shuttle station – I had to cross a two lane bus road. I did it half running as I felt I’m going to fall in a few minutes. And then I sat. and waited.

Even sitting down was a problem – no oxygen was coming in, and I did not know how would I get up to the bus. I blessed the fact that the bus was not in a hurry, so I could rest somewhat. I should have been careful with my wishes, It was a five hour wait, in a biting cold drizzle, with a short sleeve shirt.

Finally it came. I nearly cried. I got up then down somehow. It took me 10 minutes to reach my room and get to bed. I hoped that sleep will make it better. It didn’t.

I contacted the insurance hotline. The girl there was courteous and smart – “Get an ambulance” – but I insisted to see a doctor. I still hoped it could be gone with a ventolin shot or a steroid. And not for the last time, I was wrong. The doctor came after three hours, I was on edge – packed my suitcase in a pace that would make a slow motion lookalike. Her verdict was short – “it’s not your lungs, it’s your heart. You need to be in a hospital”. I could not get the relation between my short breath and my heart. But I could not breathe anyway, and I did not trust my thinking. So an ambulance it was.

The Belgian bedside manners are superb. At least at Brussels Saint Luc . The doctors struggled with english, but unformed we on their every move. I got a blood clot travelling from my leg to my lungs – where my heart right chamber was working overtime to get some blood over the clot.

It was not over in a day, nor a week. I spent two weeks in the hospital, almost a week in intensive care. The training in europe fell on the overburdened shoulders of the local “jack of all trades” who was my focal point.

And the Cadet course, My salvation, my way out of the age trap of Hi-Tech, was lost. I missed the final selection process.

My wife and Brother came to aid me (I was thankful, of course, but I couldn’t help regretting letting it fall apart). Everyone was in an uproar – My mom, wife, my workplace, the entire Kibbutz, my friends.

It’s getting late, and I’ll post this without the finale or Hebrew version for now.

Back to waiting חזרה לציפייה

I did the evaluation center day yesterday. It wasn’t hard yet I feel I did not do so well, and completely missed the personal interview. The results will be sent on mid-July. Oh my lovely bot followers! keep your cold algorithm fingers crossed for me…

הייתי במרכז ההערכה אתמול. זה לא היה קשה, אך אינני חש בטוב לגבי ביצועי, ופיספסתי את הראיון האישי לגמרי. התוצאות ישלחו באמצע יולי. הו בוטים עוקבים יקרים שלי! החזיקו לי אצבעות אלגוריתם קרות