The fighting 22nd העשרים ושתיים הלוחמת

Everything narrows down to one date. May 22nd.

I got the results from the preliminary test. I passed. Now, I’m heading to more severe testing battery. In Jerusalem, from 08:30am to 18:00 (that’s 06:00pm). Group dynamics, role play and the rest of the metrics mambo… The path for the diplomatic core.

In the meanwhile I’m laboring at the new job. If I didn’t have the 22nd to drive my attention away I would have gone mad. Being back at the place I did so much to scrub off my memory – and soooo many people I knew at those times. It really hurts – but the soothing 22nd masks it all.

The locusts are back – It’s like a bad B-movie. The last swarm, which was stopped in our area (The western Negev) has spawned! it didn’t happen in known history, but it happened now… Near Nitzana, millions of locust larva creeped from the soil, and are stretching their new wings. Harvest is going double fast – You can hear the combines from early dawn to late dusk.

But everything crumbles to one, singular point. The 22nd.

 

הכל מצטמצם לתאריך אחד. העשרים ושתיים במאי

קיבלתי את התוצאות מהמבחנים הפסיכוטכניים. עברתי. עכשיו אני בדרכי לסוללת מבחנים חמורה יותר. ירושלים משמונה וחצי בבוקר לשש אחר הצהריים. דינמיקה קבוצתית, משחקי תפקידים ושאר הממבו למדידת האישיות…הדרך לליבה הדיפלומטית

בינתיים אני עמל בעבודה החדשה. אם לא היה לי את ה 22 למשוך את דעתי הרחק הייתי משתגע. חזרה במקום שכה עמלתי לקרצף מזכרוני – וכלכך הרבה אנשים שהכרתי אז. זה ממש כואב – אבל הכל ממוסך על ידי ה22

הארבה חוזר – כמו בסרט אימה זול. הנחיל האחרון, שנעצר באזורנו (נגב מערבי) השריץ! זה לא קרה עד כה מעולם – וזה קורה עכשיו. ליד ניצנה, מליוני זחלים בוקעים מהאדמה ומותחים כנפיים חדשות. הקציר מתבצע בשיא המהירות – אפשר לשמוע קומביינים מהשחר מוקדם עד לרדת החשכה.

ועדיין הכל קורס לנקודה יחידנית, העשרים ושתיים

Beaten by the path צועד בנתיב המוכה

On May 5th I’m back in the work circle

Yay.

It’s a three month thing. Six weeks of it abroad. And with Orbotech, of all employers. Orbotech, which laid me off after over a decade, A home turned to a bad memory, my first time as unemployed.

I’m still waiting on the Foreign Office Cadet Course results. Can’t be too optimistic  though. It’s a 1% chance, and my luck at odds is usually to loose (even with great odds). I’ll have to adapt to a new way of thinking, a new kind of work ethics, different goals. I should not think about it – but I can’t…

Another Family is crumbling down around us, a good friend of my wife told her partner (they never married)  that it’s the end. They failed to work with a counselor,  they cannot agree on nothing, and I see their daughters knowing what they know only in their subconscious – everything is about to change.

The gunships were hanging low in the sky again , I dare not hope it’ll go quietly.

בחמישי למאי אני חוזר למעגל העבודה

.יש

.זה קטע של שלושה חודשים, ששה מתוכם בחו”ל. עם אורבוטק, מכל המעסיקים. אורבוטק, שפיטרה אותי לאחר עשור כמעט, בית שהפך לזכרון מר, האבטלה הראשונה

אני עדיין ממתין לתוצאות קורס הקדטים של משרד החוץ. אסור לפתח ציפיות. זה סיכוי של אחוז אחד, והמזל שלי נוטה להפסדים גם בסיכויים טובים. עליי להסתגל לחשיבה חדשה, אתיקת עבודה חדשה, מטרות אחרות.אסור לחשוב על זה…אבל איני יכול שלא

עוד משפחה מתפוררת סביבנו, חברה טובה של אשתי הודיעה לבן זוגה (הם מעולם לא נשאו) שזה הסוף. הם לא הצליחו אצל מטפל זוגי, הם לא מסכימים על כלום ואני רואה את בנותיהם ויודע את מה שהן מרגישות בסף התודעה – הכל עומד להשתנות

המסק”רים תלויים נמוך בשמיים, שוב. אני לא מעז לקוות לשקט

After the locust אחרי הארבה

I did not write a post for some time now, as I got no actual responses (some bots were kind, in their own way). Yet, I got my courage up (after some sessions with my therapist), so here I am

We had a brief barrage of locust attacks, as the title suggests. The main swarm was stopped a few miles from here, in Ruhama’s badlands. And now, the rain is back (for a spell) washing off all the dust of springs sandstorms.

I will, probably, start to work on May. A temp job, for three months, in Orbotech (of all places!). I worked for Orbotech for almost ten years, and I considered it my home for a long while. The act of getting fired from Orbotech, back at 2002, was the strongest acting event of my life as an adult. It shaped my view on life, economics and relationships. I wish I didn’t have to go back there as a bottom feeder – but go I will.

I also applied for the prestigious Cadets Course For Diplomatic Posts in the Israeli Foreign Service. It’s not an easy time to be an Israeli diplomat (in the past sixty odd years, it rarely has), but that what makes me more excited about it – the Saint Jude effect. The results of my application will arrive on mid-may – when I’ll be abroad, training Orbotech clients in the pacific rim.

The locust swarm is gone, only a few lost hoppers appear on the heavy grain stalks. I wish for new winds.

לא כתבתי פוסט חדש מזה זמן, כל עוד לא קיבלתי תגובות אמיתיות (פרט לכמה בוטים חביבים, בדרכם), אך גייסתי מחדש את האומץ (כמה סשנים טובים עם הפסיכולוגית), אז הנה אני שוב

  הייתה לנו תקופה קצרה של מתקפות ארבה, הנחיל הגדול נעצר כמה קילומטרים מכאן, בבתרונות רוחמה. עכשיו חזר הגשם (לשעה) שוטף את אבק סופות החול האביביות.

אני, בנראה, מתחיל לעבוד במאי. עבודה זמנית, באורבוטק (מכל המקומות!). עבדתי שם כמעט עשור, והרגשתי שם בבית לתקופה ארוכה. הפיטורים מאורבוטק, אז ב 2002, היו המאורע המשמעותי ביותר בחיי כבוגר. זה עיצב את השקפתי על חיים, כלכלה, יחסים. הלוואי שלא הייתי צריך לחזור לשם כמלכך פנכה – אך לשם אני חוזר

נרשמתי גם לקורס הצוערים היוקרתי של משרד החוץ. זה לא תקופה פשוטה להיות דיפלומט ישראלי (בשישים וכמה השנים האחרונות, לא היו רבות כאלה), אבל זה מה שמרגש אותי בעניין – אפקט יהודה הקדוש (פטרון המטרות האבודות). תוצאות הפנייה יגיעו באמצע מאי – כשאהיה בחו”ל, מדריך לקוחות אורבוטק באזור הפאסיפיק

נחיל הארבה חלף, רק חגבים בודדים מכבידים על שיבולת כבדה לקציר. אני מייחל לרוחות חדשות

The A.I.I.T experience חווית אהבת ישראל בטיוואן

It is hard to keep a cynical pose after encountering such selflessness.

I had the weirdest experience last week. A group of people from Taiwan, called the followers of Master Lin or “Love of Israel in Taiwan” – which phonetically spells “Ahavat Israel Be Taiwan”, comes to Israel to treat Jews. They use specialized tools (metal tubes in leather holders) which has herbal incense burning in them – turning them extremely hot. Theט press those tubes into ones body, to open up energy channels.

I felt uncomfortable for many reasons:

1. They do it on their own – personal – expense. No charities, no rich donors, no payment. They accept simple little gifts – nothing fancy
2. They treat only Jews. I asked the guy who spoke better english: “Would you treat the people in Gaza, our neighbors  which need this as much as us (if not so much more…)”? He answered that Master Lin, knows that only Jews can bring the messiah, and they treat Jews for the purpose of healing the world and bringing in the messiah
3. They expect nothing in return – but your willingness to cry out loud “Massiah Boa!” (which means “Messiah, come!” – and they even add “please” – “Bevakasha”). As a relatively new – and a very warlike atheist, I felt very uneasy saying that. When I confessed my embarrassment – they assured me that by uttering the words, I’m changing my mode of thinking, and I need to say it out loud, keeping belief out of it.
4. I was not sure it will actually do any good…Maybe even worsen things. I don’t really believe in Chakra healing. I came for my lower back pains – but they focused most of their attention to my ankles – which are chronically sore due to poor circulation.
5. It REALLY hurt. They always asked if it is too hot, or the pressure too intense, but that region is very sensitive anyway – so I had to let it run it’s course (while I ran some curses under my breath)

But how can you fight such good will? No fanatic fanfare, no demands or scary tales, no religion per se’. So I said it. What harm will it do?

It is something like the Makuya, which I met twenty years ago while working in Orbotech. An intelligent, eloquent, witty Japanese – which unconditionally loves Israel, Jews and everything in it (food, the weather, the taxi drivers…). I have some funny story about it, but I’ll keep it to a happier post.

BTW

It seems that the only one reading these posts are automated websites that want increase my web traffic (or my girth, whatever fancies me at the moment). If I’m wrong, please comment.

קשה לשמור על עמדה צינית כשנפגשים עם חוסר אנוכיות שכזו

הייתה לי חוויה מוזרה בשבוע שעבר. קבוצת אנשים מטיוואן, נאמני מאסטר לין או “אהבת ישראל בטאיוואן“, מגיעים כל כמה חודשים לישראל לטפל ביהודים. הם משתמשים בכלים מיוחדים (שפופרות מתכת חלולות עם משטחי אחיזה מעור – שבהם בוערים מוטות קטורת עשבים עבים – ומחממים אותם . הם לוחצים את השפופרת לגוף, במטרה לפתוח ערוצי אנרגיה

הרגשתי אי-נוחות מסיבות רבות

א. הם עושים זאת על חשבונם – האישי. לא תרומות, לא עמותות, לא תורם עשיר וללא תשלום. הם מסכימים לקבל שי צנוע – אבל לא משהו גדול

ב. הם מטפלים רק ביהודים. שאלתי את הבחור שדיבר אנגלית טובה יותר: “האם תטפלו באנשים בעזה, השכנים שלנו שצריכים את זה כמונו (אם לא הרבה יותר…)? הוא ענה שמאסטר לין, יודע שרק יהודים יביאו את המשיח והקבוצה מטפלת ביהודים במטרה להבריא את העולם ולהביא את המשיח

ג. הם לא מצפים לתמורה – פרט להסכמתך לקרוא בקול “משיח בוא!” ואפילו מוסיפים בבקשה. כאטאיסט חדש וקצת לוחמני, אני חש אי נוחות לומר זאת. כשהתוודתי על מבוכתי – הם הרגיעוני שמספיק הביטוי בקול במו פיך – לשנות את התודעה – אני יכול להשאיר את האמונות בצד ורק לבטא בקול את רצוני בבוא המשיח

ד. אני לא הייתי בטוח שזה יעזור…אולי אפילו יזיק טיפה. אני לא ממש מאמין ברפואת צ’אקרות. באתי לטפל בגב התחתון – אך הם התמקדו בקרסוליים – שסובלים מבעיות בזרימת דם – ולכן רגישים וכואבים תמיד

ה. זה ממש כאב. הם ביקשו כל הזמן שאומר עם זה חם מדי או לוחץ מדי – אבל כל נגיעה באזור כואבת מאד – אז זרמתי עם זה (וקיללתי בלב)י

אך איך נלחמים ברצון טוב? לא טררם פאנאטיף שום דרישות או בפחדות, בלי דת כדת. אז אמרתי משיח בוא, למי זה מזיק

 – הם מזכירים במידת מה את כת המקויה, שפגשתי לפני עשרים שנה כשעבדתי באורבוטק. יפאני אינטיליגנטי, רהוט ושנון – שאוהב ללא תנאי את ישראל, יהודים והכל בפנים (האוכל, מזג האויר, נהגי המוניות…) יש לי סיפור מצחיק על זה – אבל אשמור אותו לפוסט מאושר יותר

אגב

נראה שהיחידים הקוראים את הפוסטים שלי הם אתרים אוטומטים המבקשים להגדיל לי את התעבורה (או את הפין, מה שבא). אם אני טועה, בבקשה כיתבו תגובה

The New Republican הרפובליקאי החדש

I’m suppose to stick to my own country coming elections (tomorrow).

Yet I’m fascinated by American politics. Although the elections are over, the political arena is boiling hot. Throughout the last term and the sizzling campaign (and somewhat boring elections) – I kept a watch over the issues, the manners and personas that were featured.
As an avid “Daily Show” and “Colbert” fan, I was swayed toward the democrats. The republicans were portrayed (and apart from very specific cases, still are) as raving mad tea party advocates, with very old agendas about gays, abortion and (the current issue) gun control.
Recently, I felt that the republican agenda has been hijacked. The millionaires that back up the republican campaigns made the republican spokespeople and Fox News presenters stick to the talking sheet, and completely missing out the real agenda. Freedom.
The republican party was supposed to represent the legitimate resentment of Americans toward the federal government. The only republican nominee that said anything about it was Ron Paul, and nobody listened to what he had to say.
The government is not after your guns, abortion IS freedom and gays can be republicans as well. But the government IS after the American REAL freedoms: speech, from tyranny, to live even if you are against the government and off US soil, to have your emails and phone calls go untapped.
The fact that HSBC executive can actively assist terror and US enemies and go unpunished – is a cause for outrage – but republican representatives are pro-corporations and the administration is democrat – so nobody cares?
Speaking about things that are not important is done on the expense of speaking of what is important. The attention and effort of many people who feel that something is wrong but know not how to articulate it, is stolen by the corporations (nay “people”).

But what do I care? because the lack of freedom is contagious. and Israel gets pneumonia when the US sneezes.

אני אמור לדבוק בבחירות הקרובות בישראל (מחר)

אבל אני מרותק לפוליטיקה האמריקנית. למרות שהבחירות כבר חלפו, הזירה הפוליטית רותחת. לאורך כל הקדנציה הקודמת ומסעות הבחירות הרותחים (והבחירות המשעממות קמעה) – השגחתי בנושאים, האופן שבו בוטאו והאישיויות שהוצגו.
כחובב “דיילי שואו” ו”קולברט”, הייתי מוטה מאד לדמוקרטים. הרפובליקנים הוצגו (ופרט למקרים נדירים, עדיין מוצגים) כתומכי “מסיבת התה” המוטרפת, עם סדר יום מיושן לגמרי: זכויות גאים, הפלות ו(הנושא העכשווי) בקרה על נשק.
לאחרונה, החלתי לחוש שסדר היום הרפובליקני נחטף. המליונרים שתומכים בקמפיינים של המועמדים הרפובליקנים גרמו לדוברים ולמגישים של פוקס ניוז להצמד לדף המסרים, ולהחמיץ לחלוטין את סדר היום האמיתי.
חרות.
המפלגה הרפובליקנית אמורה לייצג את ההתנגדות הלגיטימית של אמריקנים לממשלה הפדרלית. מועמד הנשיאות היחידי שאמר על זה משהו היה רון פול, ואף אחד לא שמע מה שהיה לו להגיד.
הממשל לא בא בעקבות הרובים שלכם, הפלה היא חרות ויש הומואים רפובליקנים. אך הממשל בהחלט רודף את החופש האמיתי : חופש הדיבור, החופש
מעריצות, לחיות גם אם אתה נגד הממשל ולא נמצא על אדמת ארה”ב, לנהל שיחות ומיילים בלי שיצותתו לך
HSBCהעובדה שבכירים ב
יכולים לסייע באופן פעיל לטרוריסטים ואויביב המדינה – ולצאת ללא עונש – היא מעוררת זעם – אך הנציגות הרפובליקנית היא פרו-תאגידית והממשל דמוקרטי – ?אז לאיש לא אכפת
לדבר על משהו תמיד בא על חשבון דיבור על משהו אחר וחשוב. תשומת הלב והמאמץ של אנשים רבים שחשים שמשהו שגוי אך לא מסוגלים להמשיג זאת – נשדדים על ידי תאגידים (לא אנשים)

אבל למה זה אכפת לי? כי אבדן החופש הוא מדבק. ישראל מקבלת שחפת כשארצות הברית מתעטשת

Dissipation vacation – נופש הפגה

Got a gift from the Israeli MOD. A vacation in an army resort, by the sea.

The concept was a vacation to dissipate the stressful conditions we had at the last nano-war. We were with many from the kibbutz (Gevim) and another kibbutz (Erez). Since it’s free, I’m unemployed, and the children were supposed to be occupied – it sounded like a good idea.

Did not work out the blues though. I felt guilty (Sderot people did not get a MOD funded vacation… Not to mention Gaza children, who would be, well, for a lack of a better word – overblown). The wife was on edge, sensing my uneasiness and retorting with irritated hostility.

I wonder what part of me dissipated.

קיבלנו מתנה ממשרד הביטחון, חופשה בכפר נופש צבאי, מול הים

.הרעיון הוא חופשה להפגת תנאי המתח שחווינו בנאנו-מלחמה האחרונה. היינו רבים מהקיבוץ (גבים) וקיבוץ נוסף (ארז). כיוון שזה בחינם, אני מובטל, והילדים יהיו מועסקים – זה נשמע כמו רעיון טוב

.זה לא ממש גירש הבעסה. אני מרגיש אשמה (אנשים משדרות לא קיבלו חופשת הפגה ממשהב”ט…שלא לדבר על ילדי עזה שיהיו, בהעדר ביטוי טוב יותר, מתפוצצים מאושר). האשה הייתה מתוחה, חשה בחוסר הנוחות שלי ומגיבה בעוינות עצבנית

.אני תוהה איזה חלק בי התפוגג