The end of my tether – קצה החוט

Once fired, I gave myself the time to regroup and find a new position; a position that will get the best of me, as I’m doing what I’m good at – i.e. Tech Training. Well, the time is up, my unemployment allowance is out. From May 1st I don’t get payed for being unemployed. I need to find a new job, and I cannot be picky.

History repeats itself, first as tragedy, second as farce (Karl Marx); well, it’s the third time now. What do I do? The house is nearing completion, and we need more money than ever. I cannot support my family at this time of need. I’m failing my role as a man. I try to be more academic, or poetic or just have more meaning into this stark reality – but I can’t. It is simple, I failed.

This period is marked with failure. I tried to create a Tarot reading course. I pinged all the community centers around – and nothing – no one was interested. I volunteered in an elderly home – giving lectures about technology, history and science – it was (technically still is, I just missed three weeks in a row) a very disappointing effort. I’m not the great public speaker I thought I was (at least not for the elderly). I had very few interviews, and most of them were irrelevant – I failed the only one that was relevant; I don’t know why.

Where am I going?

מעת פיטורי, נתתי לעצמי זמן להתארגן מחדש ולמצוא משרה חדשה; משרה שתפיק ממני את המרב והמיטב, בעודי עושה את מה שאני טוב בו – קרי מדריך טכני. ובכן, הזמן חלף, קצבת האבטלה שלי נפסקת. החל מהאחד במאי איני מתוגמל עוד על היותי מובטל. אני צריך עבודה חדשה ואינני יכול להיות בררן

ההיסטוריה חוזרת בתחילה כטרגדיה ובשנית כפארסה (קארל מרקס); אלא מאי שזו החזרה השלישית. מה אעשה? הבית מסתיים בקרוב ואנו זקוקים לכסף יותר מאי-פעם. איני מפרנס את משפחתי בשעת הצורך הזו. אני נכשל בתפקידי כגבר. אני מנסה להעניק לדברים נופך אקדמי או פיוטי או פשוט להרוותם במשמעות – ואיני יכול. זה פשוט – נכשלתי

כשלון הוא סימנה של התקופה. ניסיתי להקים חוג קריאה בקלפי טארוט. ניסיתי את כל מרכזי הקהילה באזור – פשוט כלום – איש לא רצה בכך. התנדבתי במרכז לקשישים – ערכתי הרצאות על טכנולוגיה, הסטוריה ומדע – וזה היה (טכנית, עודנו – פשוט לא הייתי בשלושת השבועות האחרונים) מאמץ מאכזב מאד. איני הדובר הציבורי שחשבתי עצמי להיות (לפחות לא לקשישים). היו לי מעט מאד ראיונות, רובם לא היו רלוונטיים – ונכשלתי ביחידי שהיה; איני יודע למה

?אנה אני בא

The next round of the blues עוד מחזור של בעסה

My beloved,

I got it hard today, a wave of the blues. Got it a few hours into the work day, it was unbearable (well, nearly) at about 16:00, I dragged the day till 18:50 – could not make it to seven.
Got fired a few days ago. it was “mutual consent” kind of firing. I spared them the troubles of a lengthy useless process of “hearing” (obligatory by Israeli law) and the process of PIP (Penis Inside Pussy, or Palpable Indigestion Putout, Pissing Into Porridge or some other corporate meaningless acronym) which everyone knows is false.

I was not totally surprised, yet I did not expect it. I really hoped I’d leave them before they could. It’s like teen breakups, the first to drop, wins.

But today it hit me, so deep a depression that I felt it chocking me, a physical pain in the chest. I really don’t need it now, with the huge mortgage I have (the high payments for four years, but I’m now have two more till the numbers fall). Yet, it’s not mainly the money – it’s a personal thing. It happened again and I’m older now. Will I jump the gap this time?

We are the pigs, we are the swine, we are the stars of the firing line.

Last minute update: No sooner did I publish this, a barrage of ten “Iron Dome” launches boomed. Someone in the Gaza strip got cranky. Many others will die.

אהוביי

חטפתי את זה חזק, בעסה ב-ב’ רבתי. שעות ספורות לתוך יום העבודה, בסביבות ארבע אחה”צ זה כבר היה בלתי נסבל (כמעט), גררתי את היום עד לעשרה לשבע – לא הצלחתי להחזיק עד שבע.

פוטרתי לפני כמה ימים. פיטורים בסגנון “הסכמה הדדית”. חסכתי להם את הצרות שבהליך ה”שימוע” המחוייב בחוק או תהליך ה”שיפור המודרך” המחוייב בתרבות התאגידית שידוע לכל כשקר צבוע.

לא הייתי מופתע, אך לא ציפיתי לזה. קיוויתי לעזוב אותם לפני שיקדימו אותי. כמו פרידות של בני-עשרה, הראשון/ה שנפרד/ת, מנצח/ת.

אבל היום זה הכה בי, כה עמוק הדיכאון לכדי מחנק, לכדי כאב בחזה. אני לא צריך את זה עכשיו, כשמסלול המשכנתא הנוכחי הוא עצום לעוד שנתיים לפחות. אבל לא הכסף העיקר כאן – זה עניין אישי לגמרי. זה קרה שוב ואני מבוגר מדי. האקפוץ מעל המשוכה הזו?

שוב חזר אליי הבלוז

עדכון של הרגע האחרון: מיד עם פיבלוש הפוסט, מטח של עשרה כיפות ברזל. מישהו היה עצבני בעזה. רבים ימותו הלילה.

The Black Tide הגאות השחורה

One of the important subjects I’ve learned in Sociology (my major, so to speak) was context. Who said, where was it said, when – is sometimes as important as what was said. Reading the most liberal and open minded people of the 19th century, will shock  even right wing conservatives today. One should always consider the  Zeitgeist when reading (or hearing) the words of the ancient, even the latter day ancients.

I was reminded of it while hearing Tolkin’s audio books. The Black tide, the evil from the east, The Arabic or African tinted enemies of the fair skinned children of the west (Originally everyone came from the east, but this is long time before the events in Beleriand or Lord of the rings). It makes me careful to use phrases like black tide – not merely because of politically correctness – but because of it’s actual context – the threat from the east (Iran/Syria) with it’s barbaric undertones.

I feel the black tide rising in both my personal life and the region’s political atmosphere. The cash deficit that culminated this week, The work situation (I’ll detail below), my age and health, the house and mortgage – and my lost dreams – all converge to a huge black tidal wave. Silent, massive, unstoppable – just like I want to be, and never am.

My work is the main element, I think. I’m supposed to replace a manager going on a maternal leave. She’s about to give birth any day now. I have no idea how I’m going to replace her, how to fill all the critical knowledge gaps, how to maintain my (already agitated) wife with the long hours that will become much longer once the baby arrive. The task is so immense, that it disheartens one to even try to keep up. What will you do once the tidal waves hits you? Go with the flow.

I did not manage to see the therapist even before the last work kick in, some misunderstanding of my part (or resistance – one cannot avoid subconscious conspiracy theories when it comes to misappointments with your therapist). So no wave barrier, or sand bags. Just the black, black tide.

אחד מהנושאים החשובים ביותר שלמדתי בסוציולוגיה (התואר השני הלא גמור שלי) היה ההקשר. מי אמר, איפה אמר, מתי – חשובים כמו מה אמר/ה. קריאת הליבראליים והחופשיים שבחושבים של המאה התשע-עשרה, תכה בהלם אפילו שמרנים ימניים דהיום. צרייך להתחשב ברוח הזמן כשקוראים או שומעים את דברי הקדמונים.

נזכרתי בזה בזמן ששמעתי ספרי שמע של טולקין. הגאות השחורה, הרשע מהמזרח, האוייב המנוגע בערביות או אפריקאיות – אוייב את בני המערב הבהירים (במקור כולם מהמזרח, אך חלף זמן רב בין ההגירה למאורעות בליריאנד או שר הטבעות). אני נוקט זהירות כשאני משתמש במונח כמו גאות שחורה – לא רק בגלל תקינות פוליטית – אלא בגלל ההקשר הממשי שלו – האיום מהמזרח (איראן-סוריה) והנימות הברבריות שבו.

אני חש בנחשול השחור גואה בחיי האישיים כמו באווירה הפוליטית. בור המזומנים שהעמיק בשבוע, מצבי בעבודה (פיסקה על כך בהמשך), הגיל והבריאות, הבית והמשכנתה – וחלומותי האבודים – כולם מתמזגים לגל גאות שחורה. שקט, עצום ובלתי ניתן לעצירה – כמו שאני רוצה להיות ולעולם אינני.

העבודה היא העיקר כאן, לדעתי. אני אמור להחליף מנהלת בדרכה לחופשת לידה. היא עומדת ללדת כל יום עכשיו. אינני יודע איך אחליף אותה, איך למלא את פערי הידע העצומים, איך להחזיק באישתי (הרגוזה ממילא) למרות שעות עבודה ארוכות שתתארכנה עם בוא התינוק לעולם. המטלה כה אדירה, עד שהיא מרפה ידיים. מה תעשה כשהגל יכה בך? תזרום.

לא הצלחתי לראות את הפסיכולוגית שלי עוד לפני שהעבודה התחילה, אי הבנות מצידי (או התנגדויות? קשה להמנע מתאוריות קשר תת-מודעות כשזה עוסק בהחמצת פגישות עם פסיכולוג). אין שובר גלים, גם לא שקי חול. רק גאות שחורה משחור.

We can never see past the choices we don’t understand. לעולם איננו יכולים לראות מעבר לבחירות שלנו שאיננו מבינים

This is a post I had not finished before the Belgium trip – and the massive change in my life. It looks like a different person said it.

 

The larva of the locust will spread their wings in a week or two.

By then, I’ll be on my way to spread my own wings, for six weeks. Away from home.

What were my choices in the matter? Did I made those choices? I feel that I am swept on a wave, without much control, like a Cork. Part of my defiance against belief was my will to loose the fear of this helplessness. Yes, I have no control – and I can live with the understanding that no one does. There is no big plan, no justice scales at the end. Yet the borrowing locust appear by the millions, stretching their wings.

My therapist said “There could be no love without God” and I’m fighting this notion out of my head for a long time. Not for finding what it means, but fighting what I want not to know. To not see past the choices.

I have suffered some narcissistic injury, so to speak, in the past few days. Although I know what triggers it, and I know where it stems out of, I can’t stop it from hurting. I am supposed to react with “Narcissistic Rage”, but I have no rage, I’m defeated. I want home. To a dark place of no memory, my only true home, oblivion.

Why was I hurt? we’ll the trigger was my dragging, nagging project, which I was sure I finished almost a month ago. The direct manager and the head of the company decided that it was not finished – due to design problems – and suggested I take a cut (a big cut) in my pay. The fact that something I did was not “GREAT!” is awful enough. but it’s not even that. The next blow was getting a critical review of my training, from people who have a fraction of my experience, and no – I don’t mean the client (That is legitimate). All of us, trainers, were suppose to note the good and bad parts  of each other trainers.I got many praises, yet, any criticism (even, and especially, the justified ones…) hurt like a stab.

But that person is gone. I’m now facing a 10 times worse stress. I’m a manager. The only job I did not want to do again. Bossing people, fighting political issues for narrow interests, and making decisions. Choices I do not understand.

 

Back to waiting חזרה לציפייה

I did the evaluation center day yesterday. It wasn’t hard yet I feel I did not do so well, and completely missed the personal interview. The results will be sent on mid-July. Oh my lovely bot followers! keep your cold algorithm fingers crossed for me…

הייתי במרכז ההערכה אתמול. זה לא היה קשה, אך אינני חש בטוב לגבי ביצועי, ופיספסתי את הראיון האישי לגמרי. התוצאות ישלחו באמצע יולי. הו בוטים עוקבים יקרים שלי! החזיקו לי אצבעות אלגוריתם קרות

The fighting 22nd העשרים ושתיים הלוחמת

Everything narrows down to one date. May 22nd.

I got the results from the preliminary test. I passed. Now, I’m heading to more severe testing battery. In Jerusalem, from 08:30am to 18:00 (that’s 06:00pm). Group dynamics, role play and the rest of the metrics mambo… The path for the diplomatic core.

In the meanwhile I’m laboring at the new job. If I didn’t have the 22nd to drive my attention away I would have gone mad. Being back at the place I did so much to scrub off my memory – and soooo many people I knew at those times. It really hurts – but the soothing 22nd masks it all.

The locusts are back – It’s like a bad B-movie. The last swarm, which was stopped in our area (The western Negev) has spawned! it didn’t happen in known history, but it happened now… Near Nitzana, millions of locust larva creeped from the soil, and are stretching their new wings. Harvest is going double fast – You can hear the combines from early dawn to late dusk.

But everything crumbles to one, singular point. The 22nd.

 

הכל מצטמצם לתאריך אחד. העשרים ושתיים במאי

קיבלתי את התוצאות מהמבחנים הפסיכוטכניים. עברתי. עכשיו אני בדרכי לסוללת מבחנים חמורה יותר. ירושלים משמונה וחצי בבוקר לשש אחר הצהריים. דינמיקה קבוצתית, משחקי תפקידים ושאר הממבו למדידת האישיות…הדרך לליבה הדיפלומטית

בינתיים אני עמל בעבודה החדשה. אם לא היה לי את ה 22 למשוך את דעתי הרחק הייתי משתגע. חזרה במקום שכה עמלתי לקרצף מזכרוני – וכלכך הרבה אנשים שהכרתי אז. זה ממש כואב – אבל הכל ממוסך על ידי ה22

הארבה חוזר – כמו בסרט אימה זול. הנחיל האחרון, שנעצר באזורנו (נגב מערבי) השריץ! זה לא קרה עד כה מעולם – וזה קורה עכשיו. ליד ניצנה, מליוני זחלים בוקעים מהאדמה ומותחים כנפיים חדשות. הקציר מתבצע בשיא המהירות – אפשר לשמוע קומביינים מהשחר מוקדם עד לרדת החשכה.

ועדיין הכל קורס לנקודה יחידנית, העשרים ושתיים

Beaten by the path צועד בנתיב המוכה

On May 5th I’m back in the work circle

Yay.

It’s a three month thing. Six weeks of it abroad. And with Orbotech, of all employers. Orbotech, which laid me off after over a decade, A home turned to a bad memory, my first time as unemployed.

I’m still waiting on the Foreign Office Cadet Course results. Can’t be too optimistic  though. It’s a 1% chance, and my luck at odds is usually to loose (even with great odds). I’ll have to adapt to a new way of thinking, a new kind of work ethics, different goals. I should not think about it – but I can’t…

Another Family is crumbling down around us, a good friend of my wife told her partner (they never married)  that it’s the end. They failed to work with a counselor,  they cannot agree on nothing, and I see their daughters knowing what they know only in their subconscious – everything is about to change.

The gunships were hanging low in the sky again , I dare not hope it’ll go quietly.

בחמישי למאי אני חוזר למעגל העבודה

.יש

.זה קטע של שלושה חודשים, ששה מתוכם בחו”ל. עם אורבוטק, מכל המעסיקים. אורבוטק, שפיטרה אותי לאחר עשור כמעט, בית שהפך לזכרון מר, האבטלה הראשונה

אני עדיין ממתין לתוצאות קורס הקדטים של משרד החוץ. אסור לפתח ציפיות. זה סיכוי של אחוז אחד, והמזל שלי נוטה להפסדים גם בסיכויים טובים. עליי להסתגל לחשיבה חדשה, אתיקת עבודה חדשה, מטרות אחרות.אסור לחשוב על זה…אבל איני יכול שלא

עוד משפחה מתפוררת סביבנו, חברה טובה של אשתי הודיעה לבן זוגה (הם מעולם לא נשאו) שזה הסוף. הם לא הצליחו אצל מטפל זוגי, הם לא מסכימים על כלום ואני רואה את בנותיהם ויודע את מה שהן מרגישות בסף התודעה – הכל עומד להשתנות

המסק”רים תלויים נמוך בשמיים, שוב. אני לא מעז לקוות לשקט