Black Dress שמלה שחורה

I’ve seen it only once.

Yet is was enough for me to understand fetish.

Put it on, and don’t say a word
Put it on, the one that I prefer
Put it on, and stand before my eyes
Put it on, please don’t question why
Can you believe?

Something so simple, something so trivial
Makes me a happyman, can’t you understand?
Say you believe…
Just how easy, it is to please me

Because when you learn, you’ll know what makes the world turn

It was so many years ago, she died of breast cancer after few years, she left me long before that. I never saw her in that dress again. I meant to write a post about the cadet course, about the election, about the bariatric surgery I’m going to go through, about the bad turn my Job took. I really did.

But I heard this song last night, and it overwhelmed me.

I can’t say why I brought it back now. She’s long dead, my alabaster flame. She was never really mine, even in those 4 months we were together, she was never sure.

Yet once, in a double date we had, she came down wearing that black velvet dress. I can’t convey the effect in words. Black velvet dresses look good in many cases, but on albinos it’s amazing. It curved her beautiful body with an eye shattering contrast. She said she bought it “especially for you” , I was really speechless, or said something stupid, I can’t recall.

I’ve seen it only once, I can’t bring back the vision as my memory imposes movies, stills, emotional bias and repression. I can only recall the emotion and the hundreds of times I thought of that moment. I try to break her beauty to bite size elements – her purple eyes, always moving restlessly, her breasts, tiny cupsize fits in my coarse ugly hands for a lifelong joy that lasted a few seconds. Those breasts that killed her even after they cut them. Her hair –dyed plain yellow on the glorious shiny platinum it really was , her smell, her perfume. Her lust, her voice. Her smile. You cannot dismantle beauty, it’s a gestalt kind of thing. You cannot dismantle pain either.

ראיתי רק פעם אחת

ועדיין, פעם אחת הספיקה לי שאבין מהו פאטיש

לבשי אותה, ואל תאמרי מילה
לבשי אותה, את זו שאני מעדיף
לבשי אותה, ועימדי כאן מולי
לבשי אותה, ואל תשאלי

?תוכלי להאמין

 ,משהו כה פשוט וטריוויאלי, יכול לעשות אותי מאושר

אמרי שאת מאמינה, כמה פשוט לספק אותי
אם תלמדי, תדעי מה מסובב את העולם

זה היה לפני הרבה שנים, היא מתה מסרטן שנים אחר-כך ועזבה אותי זמן רב לפני. לא ראיתי אותה שוב בשמלה ההיא. התכוונתי לכתוב פוסט על קורס הצוערים, על הבחירות, על נתוח שרוול הקיבה שאני עומד לעבור, על התפנית השלילית במקום העבודה. באמת שרציתי.

אבל שמעתי את השיר הזה אתמול בערב וזה המם אותי.

אני לא יודע למה העלתי זאת באוב דווקא עכשיו. היא מתה מזמן, שלהבת הבהט שלי. היא לא הייתה שלי אף פעם, אפילו לא בארבעת החודשים שהיינו יחד, היא לא הייתה בטוחה בזה.

אך פעם אחת בדאבל דייט , היא ירדה מחדרה לבושה בשמלת קטיפה שחורה, אני לא אוכל להעביר את הרושם במילים. שמלות קטיפה שחורות נראות טוב בהרבה מקרים, על לבקניות זה מדהים. השמלה ליטפה את קימורי גופה בניגוד שהמם את העיניים. היא אמרה שקנתה אותה “אספשלי פור יו“, נאלמתי או אמרתי דבר שטות, אינני זוכר.

ראיתי רק פעם אחת, איני יכול להחזיר את המראה לעיני כי הזיכרון כופה תמונות מסרטים, תמונות, הדחקה והטייה רגשית. אני יכול לזכור את הרגש ומאות הפעמים שחשבתי על הרגע הזה. אני מנסה לשבור את יופיה לחלקים שאפשר לתפוס – העיניים הסגולות, תמיד חומקות באי-נחת, שדיה, נכפנים בידי הגסות המגעילות לאושר נצחי שנמשך שניות. השדיים שיהרגו אותה אפילו כשכרתו אותם. שערה – צבוע בצהוב פשוט על הפלטינה הנפלאה הטבעית שלה, ריחה, הבושם שלה. תשוקתה, קולה. חיוכה. אי אפשר לפרק יופי, זה גשטלט שכזה. גם כאב אי אפשר


The cobra in the sky הקוברה בשמיים

Today I made a record, rejected in 3 hours.

Well, I guess one cannot take the credit for a record made by someone else, yet I reclaim this as my own record. I posted for a job on 16:00, and got the rejection mail almost simultaneously with the “We are glad to accept your application…” mail. I know not what the rejection was about. Might be my place of residence.

I’m stuck with my firstborn daughter, soon to celebrate her 12th birthday (The Bat-Mitzvah) and down with the flu, which blundered most of the arrangements I’m supposed to make. Her beloved mother, sent me on a wild goose chase for her dental treatment (It was the wrong clinic, the appointment time was wrong, the yellow pages had the old address, and we were late – since the princess cannot dress herself).

And as the last rocket warning (a few nights ago at around 1:00 am) proved to be a false alarm, today we had a noisy sky. A joy to sore eyes, two cobra in a hold formation, hovering over the fields. And the obvious Hegelian paradox – They are fighting in my name, to protect me – and yet, I’m not sure they are doing it for the right reasons. I’m sure that their attack is going to spring the next round of violence. And the political desperation joins the occupational frustration in a harmonious wailing, I’ll end this post for today.

היום עשיתי שיא, דחייה תוך שלוש שעות

.טוב, אני מניח שאי-אפשר לקחת קרדיט על שיא שעשה מישהו אחר, עדיין אני אתבע זאת לעצמי. הגשתי הצעה בארבע אחה”צ, קיבלתי מייל דחייה כמעט באותו הזמן כמו המייל של “אנו שמחים לקבל את פנייתך…” אני לא יודע למה דחו. אולי מקום המגורים

אני תקוע עם הגדולה בבית, בקרוב בת-מצווש ומוכת שפעת, מה שמפריע לרוב הסידורים שאני אמור לעשות. אמה האהובה, שלחה אותי למרוץ מטורף וחסר תוחלת בנוגע למצבה השינני (מרפאה לא נכונה, זמן פגישה לא נכון, בדפי זהב הייתה הכתובת הקודמת ואחרנו כי הנסיכה לא יודעת למצוא בגדים בעצמה בארון)

 ובעוד התראת השווא האחרונה (לפני כמה לילות באחת בלילה) מהדהדת באזניים, יצאנו היום לשמיים רועשים. מזור לעיניים דוויות. שתי קוברות בעמדות המתנה, מרחפים ללא נוע מעל השדות. וכמובן, באותו פרדוקס הגליאני נדוש – הם נלחמים בשבילי, להגן עליי, אבל אני חושש שלא מהסיבות הנכונות. אני משוכנע שההתקפה שלהם תעיר עוד סיבוב של אלימות.  כשהייאוש הפוליטי והייאוש התעסוקתי מצטרפים ליללה הרמונית אחת, אני אסגור את הפוסט להיום

The unemployment blues

I am a one in ten…” sang UB-40 many years ago, and I’m humming the tune more and more these days. Yet Reggae is not blues, and the past few weeks I definitely developing a bad case of blues. It took we several years of therapy to get over these spells of anxiety and depression (nothing clinical, I guess, yet a thorn in the side), and I tend to blame money, and its lack.

In my twenty something years of being an active member of the Israeli workforce, I’ve searched for a new Job about four times. In all those times, the search took several months, and was in vain. I always got a new job by a recommendation of a friend ,a colleague or an acquaintance. I’m afraid this round would not differ. Do I suck at interviews? Does my morbid obesity (a medical term, not a poetic statement) deflect all good intentions? Am I “too much” but “not enough”? Am I too fuzzy with my my eclectic CV?

Compared to my last unemployment season, I was able to carry myself better. But the facade is cracking. I’m getting the blues, I’m loosing my nerve, and (if one may draw another chromatic metaphor) going back to black

אני אחד מעשר…” כך שרו יו-בי40 לפני שנים הרבה, ואני מזמזם את הנעימה הזו יותר ויותר בימים האחרונים. אך רגאיי איננו בלוז, ובימים האחרונים אני מפתח, בוודאות, מקרה קשה של בלוז. נצרכו שנים של טיפול כדי להתגבר על אותן תקופות של חרדה ודכאון (שום דבר קליני, אני יודע, אבל עדיין מציק) ואני מאשים בכך את הכסף והעדרו

בעשרים ומשהו השנים של היותי חלק מכח העבודה הישראלי, חיפשתי עבודה ארבע פעמים. בכל אותן הפעמים, החיפוש ארך מספר חודשים והיה עקר. לעבודה החדשה הגעתי, תמיד, בהמלצה של חבר, עמית או מכר. חוששני שמהדורה זו אינה שונה. האם כשלתי בראיונות? האם משקל היתר שלי מסיט את כל הכוונות הטובות? אני “יותר מדי” אך “לא מספיק”? קורות חיי הנרחבים נראים מטושטשים מדי, תמהני

לעומת תקופת אבטלתי הקודמת, נשאתי עצמי ביתר כבוד. אך עתה גם מעטה זה נסדק. אני מאבד את שלוותי ובטחוני וחוזר אל הבלוז, או במטבע לשון צבעוני יותר: חוזר לשחור

Children of the future Age, Reading this indignant page, Know that in a former time, Love! sweet Love! was thought a crime (Blake)

Many years ago, I worked in a dark room.

I was attending to a machine that used a laser beam. Sometimes, the optic path of the laser beam was exposed to see. I often looked at the beam (although it was not recommended) from the side, and it seemed to have disturbances and wavy interference patterns. When I asked one of the physicists about it he told me that:

  1. You can only see the beam from the side, due to dirt and dust floating in the path and reflecting it sideways. A perfect, uninterrupted beam cannot be seen, unless it hits you directly (and burn your retina)
  2. The wavy interference is the dirt and faults on my eye lens surface, The coherent light is displaying it thus clearly.

The conclusion for me was simple. One cannot see perfection – you either see it flawed or it will harm you. Watching (even a flawed) perfection, will expose your faults and damaged vision all too clearly.

I never seeked perfection intentionally. Love got me when I was looking for other things. I thought that I am the future age, that looks on Blake’s poem, unable to understand how love is a crime. I see now, that this line is eternal. We are imperfect, unable to see perfection, yet able to form it in our minds. Love, sweet love, will always be thought a crime.

Many years ago, I worked in a dark room. I wonder if I ever left.

לפני הרבה שנים, עבדתי בחדר חושך

:טיפלתי במכונה שפעלה בעזרת קרן לייזר. לפעמים, הנתיב האופטי של הקרן, היה חשוף לעין. נהגתי להביט בקרן (למרות שאין זה מומלץ) מהצד, והיא נראתה לי מאופננת ברעשים ותבניות הפרעה מחזוריות. כששאלתי את אחד הפיסיקאים על כך, הוא אמר לי

(א. ניתן לראות קרן לייזר מהצד אך ורק משום חלקיקי אבק או לכלוך המרחפים בנתיב הקרן ושוברים אותה לצדדים. קרן מושלמת ללא הפרעות לא ניתן לראות, אלא אם היא פוגעת בעין ישירות (ושורפת את הרשתית שלך

ב. ההפרעות המחזוריות והרעשים מקורם בפגמים בקרנית העין ולכלוכים הצפים על נוזלי הדמעות, האור הקוהרנטי מציג בבהירות את הלכלוך והפגמים

המסקנה שלי הייתה פשוטה, עבורי. אי אפשר לראות שלמות – או שרואים אותה שבורה או שהיא תשרוף אותך. לראות בשלמות (ולו פגומה), עשוי לחשוף את פגמיך וראייתך הכושלת בבהירות רבה מדי

מעולם לא חיפשתי שלמות במכוון. האהבה תפשה אותי כשחיפשתי דברים אחרים. חשבתי שאני הוא אותו דור עתידי המביט על שירו של בלייק, מבלי יכולת להבין איך יכולה אהבה להיות פשע. כעת אני רואה, כי השורה הזו היא נצחית. אנו פגומים משלמות, מנועים מלראות שלמות, אך יכולים להבנותה בדעתנו. אהבה, אהבה מתוקה, תמיד תחשב לפשע

לפני הרבה שנים, עבדתי בחדר חושך. אני לא זוכר אם יצאתי משם